Avsnitt
-
שיחה עם עמוס הראל מ״הארץ״, פרשן לענייני בטחון שלא איבד את מגע הכתב עם השטח (ועם המקורות), על ״06:29”, ספרו על 7 באוקטובר ולחימת צה״ל בעזה, בלבנון ובאיראן. מה קרה? מדוע? מי אחראי? האם יש תקנה למשבר בהנהגה הפוליטית והצבאית?
״אפרכסת״.
אולפן: דודי דורהם
עריכה: יעל בדרשי -
כשהצנחן ארנון גולן חזר הביתה מהצבא לחופשות שבת אהב אחיו יאיר, הצעיר ממנו בשש שנים, להמתין לו, לקחת את נשקו ולרוץ לנקות אותו. יאיר התגייס בעקבותיו לצנחנים והשאר רשום בתולדות צה״ל ומפלגת הדמוקרטים.
ארנון מדבר ברצון גם על יאיר, אך לשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מגיע לא כאחיו-של, אלא כגיאוגרף מנוסה בעל רקע היסטורי וצבאי. במחקריו עסק במרחב הישראלי שהתהווה במלחמות ולקראתן, בממדי האוכלוסיה - בין השאר בערים מעורבות,,שהיו עד 1948 ערביות - והבטחון. דוגמאות בולטות: לוד ויפו.
אחד מספריו של פרופ׳ גולן מוקדש ל״ישראל ורצועת עזה, העשור הראשון, 1947-57״. בתחילת אותה תקופה, לפני ההתקפה הערבית על היישוב העברי שחוללה את מלחמת תש״ח והבריחה דרומה פליטים, התגוררו בעיירות ובכפרים שנכללו בעקבות הלחימה ברצועה כ-150,000 פלסטינים. מספר המצטופפים שם כיום גדל, בשמונת העשורים ואין-ספור קרבות מאז,,פי 15 - ממש כמו מכפלת הגידול במדינת ישראל. בין כה וכה צצו אמנם גם מגדלים גבוהים ומנהרות עמוקות, אך הדחיסות המפרנסת את העויינות מדגישה את כורח השלום.
אולפן: דודי דורהם
עריכה: יעל בדרשי -
Saknas det avsnitt?
-
על קטלוג הקומנדו המהלך (כעת יותר בקושי) של צה״ל, משה בצר, מצטיין חמש יחידות נבחרות בבגרות קרבית, רשות הדיבור לאהוד ברק: ״אני אוהב אותו ומאד מעריך אותו כלוחם עז נפש. תמיד התלוצצתי שבפעולה מיבצעית, להבדיל ממודיעינית, אני בוחר לצידי קודם כל את מוקי - ויישמתי את זה ב׳אביב נעורים׳. בכראמה עם סיירת הצנחנים (מתן וילנאי) ובלבנון עם אגוז (אורי שמחוני) מוקי היה יחיד ומיוחד מול אש.
״באנטבה היה לו תפקיד מרכזי, הרבה יותר ממה שהעין תופסת, וזה עלה לו בהתנכלויות חוזרות ונישנות של ׳המשפחה׳, אחרי שבחיי יוני היו ביניהם יחסים קרובים וטבולים בהערכה הדדית.
״הספר של מוקי, ׳לוחם חשאי׳, מאלף, כתוב היטב ומצטיין בדקויות ואבחנות רבות על לוחמים ומצבי לחימה״.
50 שנה אחרי מבצע ״כדור הרעם״ באנטבה ואין-ספור סרטים, ספרים, מישדרים ומחקרים, בצר אינו נלהב לדוש במצבו של יוני נתניהו - שבמינויו למפקד סיירת מטכ״ל תמך, בשעתו, כשהתבקשה דעתו, ובדיעבד טעה לתרום בכך לשבירת התיקו עם עמירם לוין - לאחר הכשלון המדכדך של פעולה בפיקודו במצרים וכשמי מקציניו הביעו בו אי-אמון, עד כדי פנייה למפקדיו להדיחו.
בצר ניסה לעודד את רעו נתניהו בעיתות דיכדוך, כאשר מלבדו היו לצידו רק בת-זוגו של נתניהו (שלאחר מותו, לזמן מה של נחמה הדדית לעת נסיבות אישיות מקבילות, בת-זוגו של בצר) והכלבה מור; והוא שהזעיק את נתניהו מסיני, ליממות האחרונות בחייו, לפקד על כוח היחידה באנטבה, תחת מפקד המבצע כולו דן שומרון וכשסביבם גם כוחות הצנחנים וגולני.
האירוניה המרה מכולן היא ש״חתר למגע״ הוא המאפיין העילאי של הלוחם המסתער מוקי בצר, אבל באנטבה חכמת החשאיות היתה להתאפק עד לשנייה המכרעת ולא לחתור מוקדם מדי למגע מיותר עם האוגנדים הסבילים , פן המולת הירי בשלוות הלילה תעורר את הגרמנים והפלסטינים שסבבו בנשק ובנפץ את בני הערובה. הרי היוזמה אצל החוטפים והם עירניים וחשדניים לאפשרות של פעולת חילוץ; ההפתעה היא ליבת התוכנית, ללא מירווח לשגיאות, בודאי לא עצמיות.
זה מה שבצר ומצולקי האיחורים הגורליים בפיגועי המיקוח רבי-הקטל הבינו ושיננו וזה הכלל שהפר נתניהו, היחיד ששמע אך לא הפנים. זה חוט הסערה שהיתה עלולה לחולל אסון ולהפיל קרבנות רבים ובכך גם את המבצע ואת ממשלתו של רבין המצפוני, אך סופה שהמיתה את יוני והשליטה את אחיו.
כשנתניהו נהרג, ״באשמתו״ כדבריו הבוטים אם גם הנכונים של הרמטכ״ל מוטה גור, משפחתו גמלה לבצר רעה תחת טובה ופנתה להכפישו בסילוף המכאיב ביותר ללוחם, כאילו שיתק אותו הפחד. בצר סומן אישית אם כי לא בלעדית - המשפחה ניהלה מסע עיקבי ונטול עכבות לגימוד דורסני של כל מי שלא היה יוני. לא היה לה די בשיכתוב שם המבצע ובהנצחה באתרים ובמיתוסים. החיים (והמוות) כמשחק סכום אפס: למען הצגת אחד כמושלם, שני מוכרח להצטייר כמינוס, ולשם כך גם להפוך תודעתית כשלון להצלחה וחיובי לשלילי.
אלוף-משנה בדימוס בצר נושא איתו את אבלו על מתיו, המשפחתיים והצבאיים, עוד מישראל ארזי בכראמה ודובי אדר באל-חיאם, חיים שטורמן באי גרין ואמיתי נחמני בפאיד ורבים אחרים; גם יוני.
אנטבה מגיעה רק בחלק השני של השיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״. בראשונה מדבר בצר על ילדותו בנהלל, משפחתו - איכרים ולוחמים, לאורך (ארבעה דורות; נקרא על שם דודו, לוחם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה שניספה כשטובעה אנייתו) ולרוחב (ארבעה אחים) והסתעפויות (שטורמן, שמחוני) - וחיי הפרך של נער-מושבניק חולב ידנית ויוצא באפלה מיוללת תנים לסגור ברז ומורשת היחידות הקרביות המובילות בעמק יזרעאל. יוצא שככל שהתקרב לגיל הגיוס נדד אצלו החשק מהמשק לנשק.
כשמח״ט 35 רפול התעקש שצוער סיירת הצנחנים יאריך את חתימתו לשנת שירות נוספת השתווה אליו בצר בעיקשותו ועבר לסיירת שקד, אלופת הפעילות המבצעית בנגב ובערבה. איתה לחם גם בסיני בששת הימים ואת מפקדה הבדואי, עמוס ירקוני, הוא מציין לצד ברק כאחד משני המפקדים שהרשימו אותו ביותר בשנות שירותו.
במבצע כראמה נפצע קשה, עד סף מוות. כשהחלים מימש רצון שגאה בו כשהזדמן - כמאבטח טיסות אל על - לטיול במזרח אפריקה ויזם הצבה במשלחת צה״ל באוגנדה. בחודשי ההמתנה לשליחות נענה להצעת מפקד סיירת פיקוד הצפון, דודנו שמחוני, לאמן את המתגייסים לאגוז, אך לא הסתפק בכך ודרש להצטרף לפעילות חוצת גבול, כולל לקרב באל-חיאם.
בשובו מהשליחות לאוגנדה, שהתקצרה כשאידי אמין גירש את מדריכי צה״ל אך שבלעדי ההיכרות שסיפקה לו עם המדינה, תרבותה ושדות התעופה שלה לא היתה במטכ״ל תעוזת המלצה על מבצע אנטבה, משך אותו ברק לפקד על פלגת האימונים של סיירת מטכ״ל. גם כאן התנאי שלו היה צירופו לפעילות המבצעית מעבר לגבול; כך השתתף במבצעי ״ארגז״ לחטיפת קצינים סוריים ופעל בביירות ב״אביב נעורים״.
כשראה במלחמת יום הכיפורים עד כמה נרתע צה״ל מהפעלת היחידה הגה את הרעיון שלימים יבשיל להקמת שלדג, התמנה למג״ד המילואים של סיירת מטכ״ל ואחרי אנטבה הוביל את תהליך העיצוב והמעבר של יחידת הקומנדו מחיל המודיעין למפקדת קצין חי״ר וצנחנים ראשי ומשם לחיל האוויר. ברק אמר עליו שבכך טיפס למעלת מעטים בתולדות צה״ל שבראו יש מאין יחידות נבחרות.
דומה שמכל מעלליו הצבאיים, כלוחם וכבונה, בצר גאה במיוחד בהישגי ממשיכי דרכו בשלדג ובשיאם במאות מבצעים פורצי דרך, ביניהם עדיין חבויי צנזורה, בשנים שמאז 7 באוקטובר. אשר לאנטבה, ברבות השנים מצא עצמו מסכים עם צילה נתניהו: מוטב היה לבצע עיסקה לשחרור בני ערובה תמורת אסירים ולהימנע מההימור שבמבצע ומתשלום מחירו, האנושי והאחר.
כינויו, שאינו אהוב עליו, היה למותג צה״לי. כמו אריק וטליק, מוטה ורפול (ולשלילה גנדי), מוקי יש רק אחד.
אולפן: ג׳רמי פורטנוי
עריכה: יעל בדרשי -
על קטלוג הקומנדו המהלך (כעת יותר בקושי) של צה״ל, משה בצר, מצטיין חמש יחידות נבחרות בבגרות קרבית, רשות הדיבור לאהוד ברק: ״אני אוהב אותו ומאד מעריך אותו כלוחם עז נפש. תמיד התלוצצתי שבפעולה מיבצעית, להבדיל ממודיעינית, אני בוחר לצידי קודם כל את מוקי - ויישמתי את זה ב׳אביב נעורים׳. בכראמה עם סיירת הצנחנים (מתן וילנאי) ובלבנון עם אגוז (אורי שמחוני) מוקי היה יחיד ומיוחד מול אש.
״באנטבה היה לו תפקיד מרכזי, הרבה יותר ממה שהעין תופסת, וזה עלה לו בהתנכלויות חוזרות ונישנות של ׳המשפחה׳, אחרי שבחיי יוני היו ביניהם יחסים קרובים וטבולים בהערכה הדדית.
״הספר של מוקי, ׳לוחם חשאי׳, מאלף, כתוב היטב ומצטיין בדקויות ואבחנות רבות על לוחמים ומצבי לחימה״.
50 שנה אחרי מבצע ״כדור הרעם״ באנטבה ואין-ספור סרטים, ספרים, מישדרים ומחקרים, בצר אינו נלהב לדוש במצבו של יוני נתניהו - שבמינויו למפקד סיירת מטכ״ל תמך, בשעתו, כשהתבקשה דעתו, ובדיעבד טעה לתרום בכך לשבירת התיקו עם עמירם לוין - לאחר הכשלון המדכדך של פעולה בפיקודו במצרים וכשמי מקציניו הביעו בו אי-אמון, עד כדי פנייה למפקדיו להדיחו.
בצר ניסה לעודד את רעו נתניהו בעיתות דיכדוך, כאשר מלבדו היו לצידו רק בת-זוגו של נתניהו (שלאחר מותו, לזמן מה של נחמה הדדית לעת נסיבות אישיות מקבילות, בת-זוגו של בצר) והכלבה מור; והוא שהזעיק את נתניהו מסיני, ליממות האחרונות בחייו, לפקד על כוח היחידה באנטבה, תחת מפקד המבצע כולו דן שומרון וכשסביבם גם כוחות הצנחנים וגולני.
האירוניה המרה מכולן היא ש״חתר למגע״ הוא המאפיין העילאי של הלוחם המסתער מוקי בצר, אבל באנטבה חכמת החשאיות היתה להתאפק עד לשנייה המכרעת ולא לחתור מוקדם מדי למגע מיותר עם האוגנדים הסבילים , פן המולת הירי בשלוות הלילה תעורר את הגרמנים והפלסטינים שסבבו בנשק ובנפץ את בני הערובה. הרי היוזמה אצל החוטפים והם עירניים וחשדניים לאפשרות של פעולת חילוץ; ההפתעה היא ליבת התוכנית, ללא מירווח לשגיאות, בודאי לא עצמיות.
זה מה שבצר ומצולקי האיחורים הגורליים בפיגועי המיקוח רבי-הקטל הבינו ושיננו וזה הכלל שהפר נתניהו, היחיד ששמע אך לא הפנים. זה חוט הסערה שהיתה עלולה לחולל אסון ולהפיל קרבנות רבים ובכך גם את המבצע ואת ממשלתו של רבין המצפוני, אך סופה שהמיתה את יוני והשליטה את אחיו.
כשנתניהו נהרג, ״באשמתו״ כדבריו הבוטים אם גם הנכונים של הרמטכ״ל מוטה גור, משפחתו גמלה לבצר רעה תחת טובה ופנתה להכפישו בסילוף המכאיב ביותר ללוחם, כאילו שיתק אותו הפחד. בצר סומן אישית אם כי לא בלעדית - המשפחה ניהלה מסע עיקבי ונטול עכבות לגימוד דורסני של כל מי שלא היה יוני. לא היה לה די בשיכתוב שם המבצע ובהנצחה באתרים ובמיתוסים. החיים (והמוות) כמשחק סכום אפס: למען הצגת אחד כמושלם, שני מוכרח להצטייר כמינוס, ולשם כך גם להפוך תודעתית כשלון להצלחה וחיובי לשלילי.
אלוף-משנה בדימוס בצר נושא איתו את אבלו על מתיו, המשפחתיים והצבאיים, עוד מישראל ארזי בכראמה ודובי אדר באל-חיאם, חיים שטורמן באי גרין ואמיתי נחמני בפאיד ורבים אחרים; גם יוני.
אנטבה מגיעה רק בחלק השני של השיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״. בראשונה מדבר בצר על ילדותו בנהלל, משפחתו - איכרים ולוחמים, לאורך (ארבעה דורות; נקרא על שם דודו, לוחם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה שניספה כשטובעה אנייתו) ולרוחב (ארבעה אחים) והסתעפויות (שטורמן, שמחוני) - וחיי הפרך של נער-מושבניק חולב ידנית ויוצא באפלה מיוללת תנים לסגור ברז ומורשת היחידות הקרביות המובילות בעמק יזרעאל. יוצא שככל שהתקרב לגיל הגיוס נדד אצלו החשק מהמשק לנשק.
כאחיו הבכור אודי, בעצם סימן מקדים למקומו של אהוד ברק בחייו, התגייס ליחידה הנחשקת ביותר באמצע שנות ה-60׳, סיירת חטיבה 35. כשהמח״ט רפול התעקש שיאריך את חתימתו לשנת שירות נוספת השתווה אליו בצר בעיקשותו ועבר לסיירת שקד, אלופת הפעילות המבצעית בנגב ובערבה. איתה לחם גם בסיני בששת הימים ואת מפקדה הבדואי, עמוס ירקוני, הוא מציין לצד ברק כאחד משני המפקדים שהרשימו אותו ביותר בשנות שירותו.
במבצע כראמה, הכושל בתכנונו השאנן בפיקוד המרכז ובמטכ״ל ובביצועו הלקוי, נפצע קשה, עד סף מוות. כשהחלים מימש רצון שגאה בו כשהזדמן - כמאבטח טיסות אל על - לטיול במזרח אפריקה ויזם הצבה במשלחת צה״ל באוגנדה. בחודשי ההמתנה לשליחות נענה להצעת מפקד סיירת פיקוד הצפון, דודנו שמחוני, לאמן את המתגייסים לאגוז, אך לא הסתפק בכך ודרש להצטרף לפעילות חוצת גבול, כולל לקרב באל-חיאם.
בשובו מהשליחות לאוגנדה, שהתקצרה כשאידי אמין גירש את מדריכי צה״ל אך שבלעדי ההיכרות שסיפקה לו עם המדינה, תרבותה ושדות התעופה שלה לא היתה במטכ״ל תעוזת המלצה על מבצע אנטבה, משך אותו ברק לפקד על פלגת האימונים של סיירת מטכ״ל. גם כאן התנאי שלו היה צירופו לפעילות המבצעית מעבר לגבול; כך השתתף במבצעי ״ארגז״ לחטיפת קצינים סוריים בכירים, להחלפה בשבויי חיל האוויר בדמשק, ופעל בביירות ב״אביב נעורים״.
כשראה במלחמת יום הכיפורים עד כמה נרתע צה״ל מהפעלת היחידה, בעוד שאר הצבא מוטל לסתימת הפרצות, הגה את הרעיון שלימים יבשיל להקמת שלדג, התמנה למפקד גדוד המילואים של סיירת מטכ״ל ואחרי אנטבה הוביל את תהליך העיצוב והמעבר של יחידת הקומנדו מחיל המודיעין למפקדת קצין חי״ר וצנחנים ראשי ומשם לחיל האוויר. ברק אמר עליו שבכך טיפס למעלת מעטים בתולדות צה״ל - יוחאי בן נון בשייטת 13, אריק שרון ביחידה 101 שבלעה את גדוד 890, אברהם ארנן בסיירת מטכ״ל - שבראו יש מאין יחידות נבחרות.
דומה שמכל מעלליו הצבאיים, כלוחם וכבונה, בצר גאה במיוחד בהישגי ממשיכי דרכו בשלדג ובשיאם במאות מבצעים פורצי דרך, ביניהם עדיין חבויי צנזורה, בשנים שמאז 7 באוקטובר. אשר לאנטבה, ברבות השנים מצא עצמו מסכים עם צילה נתניהו: מוטב היה לבצע עיסקה לשחרור בני ערובה תמורת אסירים ולהימנע מההימור שבמבצע ומתשלום מחירו, האנושי והאחר.
כינויו, שאינו אהוב עליו, היה למותג צה״לי. כמו אריק וטליק, מוטה ורפול (ולשלילה גנדי), מוקי יש רק אחד.
אולפן: ג׳רמי פורטנוי
עריכה: יעל בדרשי -
בעשור העשירי לחייו מתקשה ד״ר מרדכי (מוטק׳ה) נאור בתנועה, אך לא במחשבה וביצירה. לאחרונה ראו אור עוד שניים מספריו, על בית בן גוריון ועל משה שרת - סמיכות מעניינת, לדור הזוכר את היחסים המורכבים בצמד שהוביל את המאבק להקמת המדינה ועמד בראשה בשנות הבראשית (ובמדבר) שלה.
לאמריקאים היו תומס ג׳פרסון וג׳ון אדמס, לישראלים - ״הזקן״ ושותפו הצעיר ממנו בשמונה שנים פחות יום, הוא וגיסיו דב הוז, אליהו גולומב ושאול מאירוב-אביגור. הדו-שיח ב״ג-שרת ערב הכרזת המדינה הוא שיאו של סיפור יחסיהם האישיים, המדיניים והפוליטיים, שהערכה ומתיחות נמהלו בהם.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ חוזר נאור, במקור לרנר, לילדותו ברחובות ובגן יבנה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. סקרנותו התקשורתית ניצתה למקרא העיתון הביתי ולמשמע הרדיו הציבורי. כשהתגייס לצבא הקים גרעין הנח״ל שלו את היאחזות נחל עוז ועבר בה את תקופת פיגועי הפדאיון של אמצע שנות ה-50׳. מבצע קדש הישרה על ישובי גבול עזה אווירה כה מרגיעה, שנאור ורעייתו החליטו ששליחותם בקיבוץ הסתיימה והגיעה שעתם לעבור העירה.
מסלולו העיתונאי עבר בשבועון הש״ב ״רימון״, שהוקם ונפל כמתחרה ל״העולם הזה״; ב״במחנה נח״ל״ ו״במחנה גדנ״ע״ ו״במחנה״ וגלי צה״ל. במקביל למד מדע המדינה וסוציולוגיה ולבסוף, במימוש רצונו המקורי, היסטוריה. עבודתו לדוקטורט, על מפא״י בשנות המנדט הבריטי, זימנה לו אחת מכחצי תריסר פגישות והתכתבויות עם בן גוריון.
נאור הוא מאחרוני העיתונאים הישראלים שפעל בכל צלעות המשולש - חי את תקופתו, חקר אותה אקדמית ועקב אחריה מקצועית. דומה שהיחיד ממושאי כתיבתו, עריכתו, ניהולו או הפקתו שלא הספיק להכיר היה ישו הנוצרי, שספרי ״בעקבותיו״ שהגה קסמו לצליינים ולתיירים רבים, במסעותיהם לארץ הקודש.
אולפן: דודי דורהם
עריכה: יעל בדרשי -
כשטוראי ניר למפרט הגיע לבסיס ההדרכה של חיל המודיעין, פחות מחמש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עדיין צרבה באמ״ן כולו ובמיוחד במערכי האיסוף והמחקר שלו צלקת הכשלון בהתרעת אוקטובר 1973. כל שנותיו בשירות חובה וקבע ביחידה 8200, עד לשחרורו כאלוף-משנה, סגן המפקד, בראשית המאה, וגם בעשורים הבאים במילואים, היתה זו החוויה המעצבת - והמעציבה - של קציני המודיעין הצבאי.
50 שנה לאחר המפולת ההיא נפל אמ״ן שוב, עם צה״ל כולו ושב״כ וממשלת נתניהו מעל כולם. המטוטלת, שבשנות ה-80׳ וה-90׳ נעה בחדות לקוטב הזהירות ואף אזעקת שווא, נחה בצד המודיעין-למטרות והזניחה את ההתרעה אף יותר מאשר ב-1973, כי אז התגלו סימנים מעידים - כגון הפינוי הסובייטי - וסוד יום הע׳ ושעת הש׳ התגבש בתיאום המצרי-סורי שלושה ימים בלבד לפני ההתקפה.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר למפרט, יו״ר עמותת המורשת של בוגרי יחידת האיסוף המרכזית (ש.מ. 2, 515, 848 ולבסוף 8200), על תהליכי העבודה של קציני הבינה הרשתית - לעתים יכול קב״ר אחד למנוע קברים רבים - מול צבאות ערב, איראן, חמאס וחיזבאללה.
בין השאר, קובע למפרט שהמודיעין הישראלי אינו מרגל אחר המימשל האמריקאי. הוא גם מתברך בהצלחת היוזמה להשכלה תיכונית ייעודית בערי השדה, שהניבה מאות ואלפי סייבריסטים ליחידות הטכנולוגיות של צה״ל וזרועות הבטחון.
אל״מ למפרט היה סגנו של תא״ל פנחס בוכריס, שהגיע לפיקוד על 8200 מסיירת מטכ״ל, מבצעי מודיעין ויחידה 81. הוא רואה בבוכריס מופת למפקד שהביא ל-8200 רוח חדשנית. לדעת למפרט, אף שלעתים נכון לגוון ולייבא מפקדים שלא צמחו ביחידה, לא טוב שכל הצמרת תהיה כזאת, כמו בשנים שלקראת 7 באוקטובר.
אולפן: דודי דורהם
עריכה: יעל בדרשי -
תת-אלוף במילואים אופיר לויוס התגייס לסיירת מטכ״ל, עבר לאגוז ומצא את מקומו הפיקודי בגולני. ללא קשר לאמונות טפלות (שמוצאן בדת אחרת), פ 13, הגדוד, לא היטיב איתו. פעמיים, כמפקד פלוגה וכסמג״ד 13, נפצע - בשריפה בסלוקי, כשניספו חמישה מחייליו, ובמורג שבעזה, שם קטע מטען חבלה את רגלו מעל לברך.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ משדר לויוס מרץ פעיל ולוחמני של מי שנפגע בגופו אך לא ברוחו. הוא לובש מכנסיים קצרים החושפים את ימינו התותבת ומספר על הבדיחות המשפחתיות שתמציתן עסקים כרגיל בלי רגל.
בין המפקדים בגולני שהרשימו אותו הוא מונה את ארז גרשטיין, צ׳יקו תמיר, שמואל זכאי ויואב ירום, קודמו ורעו לנחישות לתפקד ולפקד למרות קטיעה. לויוס היה מציאותי דיו להכיר במגבלותיו כמוביל גדוד חי״ר וכתחליף נאות קיבל פיקוד על יחידת טילי הנ״ט של חיל-התותחנים, מיתר.
כקצין החינוך הראשי התמודד עם שאלות נחיצותם של חיל החינוך וגלי צה״ל ועודו תומך בהמשך קיומם. הוא אינו מגן על תופעות שליליות ואף מגונות בהתנהגות חיילים והרמות שמעליהם מאז 7 באוקטובר, אך מעדיף לציין את החיוב שבהתאוששות הצבא מהמפולת ואת דבקות היחידות והלוחמים במשימותיהם, אף שאינו מכחד, ״המלחמה גם משחיתה״,
לויוס, הגאה במיזוג שהתממש בו בין לטביה לתימן, פירסם ספר שירה ולאחרונה גם פרקי חיים, צבא, פציעה ואובדן, ״עיוני, השתדלתי: מארג זכרונות, מפגש וקרב״. לצד עיסוקיו האזרחיים הוא ראש מטה האוגדה החדשה 96, המאבטחת את החלק הצפוני של גבול ירדן ונשענת על גילאי חזרה מאוחרת לשירות מבצעי במילואים.
אולפן: דודי דורהם
עריכה: יעל בדרשי -
בכל דור ודור, מאז ששלוות יחסי לבנון עם ישראל הופרה בעקבות מלחמת ששת הימים, צצות בירושלים ובתל אביב הצעות לאכיפת שקט בגבול הצפוני. האויבים מתחלפים - פלסטינים, סורים, שיעים - והבעייה שורדת כל גלגול.
לשלמה מופז, אלוף-משנה במילואים ויוצא מערכי השטח, המחקר והקישור (נספחות צה״ל בוושינגטון) באמ״ן, אין אשליות. מופז, אחיו הצעיר - ב-11 שנים - של הרמטכ״ל ושר הבטחון לשעבר, אינו זקוק לריענון זכרונו ובקיאותו. הוא היה שם, בלבנון, בהרפתקה הקודמת והמתמשכת, ומפוכח מכדי להאמין שפתרון העימות עם חיזבאללה מותנה בהחלטה ישראלית לשחרר את ניצרת חילות האוויר והיבשה.
בשיחה שנייה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״, שנה וחצי לאחר קודמתה בסתיו 2024, מדבר מופז - כיום מנהל מכון (אלוף מאיר) עמית למחקר טרור ומודיעין - על יעדים מציאותיים לעומת מחירים מופקעים בהתלבטויות הממשלה והמטכ״ל לנוכח הצלחת חיזבאללה להתאושש ולהוות איום שמימושו תלוי גם בטהרן ובוושינגטון ולא רק בקרייה ובביירות.
מבצע צבאי שתכליתו פירוק מושלם של חיזבאללה מנשקו, מזהיר מופז, אינו יכול להסתיים בדרום לבנון. הוא בהכרח יתרחב צפונה ומזרחה מגיזרת הליטני, לכיבוש ביירות ובקעת הלבנון ולמעשה המדינה כולה. למהלך כזה, שמחירו הפנימי והבין-לאומי בלתי-נסבל, אין היתכנות. נצחונות מוחלטים יפים רק כסיסמת כובעים של חסידים שוטים. בלי היענות ישראלית לפתיחות התקדימית של ההנהגה הפוליטית בלבנון להסדר מדיני, גם פרק זה במסכת המופקת שוב ושוב מאז שנות ה-70׳ יסתיים בבכי.
אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי -
קצין משרת בצה״ל שלושה עשורים ויותר. עומד בכל ציפיות המערכת. לוחם. מצטיין. מסתכן. בולט. מפקד פלוגה, סיירת, גדודים, חטיבות, אוגדות. שלושה תפקידי תת-אלוף, בשדה ובמטה. לבסוף, אלוף במטכ״ל. פיסגה, אבל לא הפיסגה הכי גבוהה. יש לפחות עוד רכס אחד, אם ירצה הרמטכ״ל.
וכשאינו רוצה, התחנה הבאה - בקו״ם.
מדוע? לאביב כוכבי פתרונים. אמיר אבולעפיה היה מקובל עליו, מוערך ואף מקורב, כששניהם שירתו בתפקידים צמודים בחטיבת המבצעים, כוכבי כתא״ל ואבולעפיה כאל״מ. זמן מה היו זה לצד זה כאלופים במטכ״ל של איזנקוט. אבל כשכוכבי התמנה לרמטכ״ל, סגולותיו של אבולעפיה הדעתן, המסרב להתיישר לפי הבוס, היו למגרעות בעיניו. מינוי מתבקש לאלוף פיקוד, במרכז או בדרום, לא ניתן לו. כוכבי רצה בו רק כאזרח.
לא נורא, רבים יוצאים לדרך ורק מעטים מסיימים אותה כאלופים, אך ההחמצה מערכתית עוד יותר מאישית: צה״ל הכשיר קצין עשרות שנים, בחן אותו כראש אגף במטכ״ל, ראה כי טוב וכשיר למיצוי יכולותיו בתפקיד אלוף שני - ובגחמת רמטכ״ל (או לעתים שר בטחון, מול רמטכ״ל שלא התעקש) נחסם.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר אבולעפיה על מסלולו הצבאי בלבנון, בשטחים, בנח״ל, בחטיבת התכנון, באוגדות משוריינות, בראשות אג״ת (שכלל אז ועכשיו שוב את החטיבה האסטרטגית).
בין חוויותיו: חיכוך עם הפרועים שבמתנחלים בעת פיקודו על חטיבת בנימין. הוא סירב להתרפס בפניהם. מפקדיו, יאיר גולן ונעם תיבון, תמכו בו.
לתודעה הציבורית פרץ כשחקר במכללה לבטחון לאומי תופעה אירגונית הפוגעת בתיפקוד צה״ל - שתיקת הקצינים לנוכח עמדות מפקדיהם, כי דיבור אמיץ המאיים על הקו האחיד אינו מועיל לקידום. בתום לימודיו, כשהוא כבר מח״ט הנח״ל, התפרסם המחקר כמאמר ב״מערכות״ ועורר הדים. לכאורה, התקדמות אבולעפיה עצמו בעשור הבא סתרה את מסקנת המחקר - עד שכוכבי הנמיך עליו את התקרה.
כאלוף במילואים עודנו מחובר לשטח בתפקיד בכיר בפיקוד המרכז. הוא השתתף בתחקירי השב״כ אודות הפיגוע בצור ב-1982 וכשלון ההתרעה ב-7 באוקטובר. אבולעפיה נמנע מהתבטאויות פוליטיות, אך ניחוש מציאותי יציב אותו בסביבת איזנקוט.
אולפן: ג׳רמי פורטנוי
עריכה: יעל בדרשי -
קצין משרת בצה״ל שלושה עשורים ויותר. עומד בכל ציפיות המערכת. לוחם. מצטיין. מסתכן. בולט. מפקד פלוגה, סיירת, גדודים, חטיבות, אוגדות. שלושה תפקידי תת-אלוף, בשדה ובמטה. לבסוף, אלוף במטכ״ל. פיסגה, אבל לא הפיסגה הכי גבוהה. יש לפחות עוד רכס אחד, אם ירצה הרמטכ״ל.
וכשאינו רוצה, התחנה הבאה - בקו״ם.
מדוע? לאביב כוכבי פתרונים. אמיר אבולעפיה היה מקובל עליו, מוערך ואף מקורב, כששניהם שירתו בתפקידים צמודים בחטיבת המבצעים, כוכבי כתא״ל ואבולעפיה כאל״מ. זמן מה היו זה לצד זה כאלופים במטכ״ל של איזנקוט. אבל כשכוכבי התמנה לרמטכ״ל, סגולותיו של אבולעפיה הדעתן, המסרב להתיישר לפי הבוס, היו למגרעות בעיניו. מינוי מתבקש לאלוף פיקוד, במרכז או בדרום, לא ניתן לו. כוכבי רצה בו רק כאזרח.
לא נורא, רבים יוצאים לדרך ורק מעטים מסיימים אותה כאלופים, אך ההחמצה מערכתית עוד יותר מאישית: צה״ל הכשיר קצין עשרות שנים, בחן אותו כראש אגף במטכ״ל, ראה כי טוב וכשיר למיצוי יכולותיו בתפקיד אלוף שני - ובגחמת רמטכ״ל (או לעתים שר בטחון, מול רמטכ״ל שלא התעקש) נחסם.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר אבולעפיה על מסלולו הצבאי בלבנון, בשטחים, בנח״ל, בחטיבת התכנון, באוגדות משוריינות, בראשות אג״ת (שכלל אז ועכשיו שוב את החטיבה האסטרטגית).
בין חוויותיו: חיכוך עם הפרועים שבמתנחלים בעת פיקודו על חטיבת בנימין. הוא סירב להתרפס בפניהם. מפקדיו, יאיר גולן ונעם תיבון, תמכו בו.
לתודעה הציבורית פרץ כשחקר במכללה לבטחון לאומי תופעה אירגונית הפוגעת בתיפקוד צה״ל - שתיקת הקצינים לנוכח עמדות מפקדיהם, כי דיבור אמיץ המאיים על הקו האחיד אינו מועיל לקידום. בתום לימודיו, כשהוא כבר מח״ט הנח״ל, התפרסם המחקר כמאמר ב״מערכות״ ועורר הדים. לכאורה, התקדמות אבולעפיה עצמו בעשור הבא סתרה את מסקנת המחקר - עד שכוכבי הנמיך עליו את התקרה.
כאלוף במילואים עודנו מחובר לשטח בתפקיד בכיר בפיקוד המרכז. הוא השתתף בתחקירי השב״כ אודות הפיגוע בצור ב-1982 וכשלון ההתרעה ב-7 באוקטובר. אבולעפיה נמנע מהתבטאויות פוליטיות, אך ניחוש מציאותי יציב אותו בסביבת איזנקוט.
אולפן: ג׳רמי פורטנוי
עריכה: יעל בדרשי -
כשיוסי היימן היה באחת מארבע תקופותיו בבית-הספר לקצינים, מצוער למ״פ למג״ד למפקד בה״ד 1, נרצח ראש הממשלה ושר הבטחון, הרמטכ״ל לשעבר, יצחק רבין. היימן הזדעזע וחלק את רגשותיו עם פקודיו. אחר כך ספג זעזוע נוסף: התברר לו שבגדוד בית-הספר למ״כים, תפקיד קודם שלו כמפקד, אחד ממפקדי הכיתות תחתיו היה הרוצח יגאל עמיר.
בשיחה כפולה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תת-אלוף במילואים היימן על ילדותו ונערותו במשפחה דתית בחיפה ובישיבת נתיב מאיר בירושלים, שבוגריה היו מראשוני האלופים חובשי הכיפות במטכ״ל (חוץ מהרבנים הצבאיים הראשיים). היימן עצמו הסיר את כיפתו בשירות החובה שלו, כשנתקל בצעירים חילוניים איכותיים והסיק שלהתנשאותו של הנוער הדתי אין יסוד.
היימן עבר מהנח״ל לגולני והיה שם קצין מבצעים חטיבתי, קצין אג״ם, סמג״ד ופעמיים מג״ד, הכל בתקופת השהות הלחימתית בלבנון (ובאינתיפאדה בשטחים). הוא היה מראשוני הקולטים של קצינות מבצעים ונאבק בהתמדה באפליה ובהדרה של נשים, בצה״ל ובאזרחות.
כמפקד חטיבת בנימין, האחראי לבטחון האוכלוסיות הישראלית והפלסטינית כאחת, התעקש לאכוף את החוק ודרש מהממונים עליו בהירות במדיניותם כלפי מאחזי-פרא. גישתו הובילה למחלוקות עם ענפים מתנחליים במשפחתו ולתרעומת של נציגי המתנחלים בכנסת.
היימן התקומם על מינוי דוד זיני לראש השב״כ, פירסם את דעתו השלילית ושיגר אותה לזיני, שהגיב בהסכמה עם אבחנת היימן אך לא עם מסקנתה המעשית.
אחרי שלושה תפקידים בדרגת תת-אלוף (מפקד אוגדה 98, קצין חי״ר וצנחנים ראשי וראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון) וראיון עם בנימין (בלי שרה) נתניהו כמועמד למזכירו הצבאי פרש היימן מצה״ל ונענה להצעת ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, להתמנות למנכ״ל העיריה. שם נתקל במציאות פוליטית בעייתית, בעיקר מרגע שברקת התחיל לכוון לירושת נתניהו בראשות הממשלה.
כמנכ״ל אשל-ג׳וינט נשאב היימן לאחת הסוגיות החשובות ביותר של העולם - וישראל - במאה הנוכחית: הטיפול בבני 70, 80, 90 ויותר. כמו בצבא, גישתו לנושא ולאחריותו משלבת מקצועיות וערכיות. אין לו נטייה לפוליטיקה, אך ספק אם יש בזירה הציבורית מנכ״ל-בכוח מתאים ממנו למשרד הרווחה.
אולפן: הילה ספקטור
הופק באדיבות יונתן הסן, TV7 -
כשיוסי היימן היה באחת מארבע תקופותיו בבית-הספר לקצינים, מצוער למ״פ למג״ד למפקד בה״ד 1, נרצח ראש הממשלה ושר הבטחון, הרמטכ״ל לשעבר, יצחק רבין. היימן הזדעזע וחלק את רגשותיו עם פקודיו. אחר כך ספג זעזוע נוסף: התברר לו שבגדוד בית-הספר למ״כים, תפקיד קודם שלו כמפקד, אחד ממפקדי הכיתות תחתיו היה הרוצח יגאל עמיר.
בשיחה כפולה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תת-אלוף במילואים היימן על ילדותו ונערותו במשפחה דתית בחיפה ובישיבת נתיב מאיר בירושלים, שבוגריה היו מראשוני האלופים חובשי הכיפות במטכ״ל (חוץ מהרבנים הצבאיים הראשיים). היימן עצמו הסיר את כיפתו בשירות החובה שלו, כשנתקל בצעירים חילוניים איכותיים והסיק שלהתנשאותו של הנוער הדתי אין יסוד.
היימן עבר מהנח״ל לגולני והיה שם קצין מבצעים חטיבתי, קצין אג״ם, סמג״ד ופעמיים מג״ד, הכל בתקופת השהות הלחימתית בלבנון (ובאינתיפאדה בשטחים). הוא היה מראשוני הקולטים של קצינות מבצעים ונאבק בהתמדה באפליה ובהדרה של נשים, בצה״ל ובאזרחות.
כמפקד חטיבת בנימין, האחראי לבטחון האוכלוסיות הישראלית והפלסטינית כאחת, התעקש לאכוף את החוק ודרש מהממונים עליו בהירות במדיניותם כלפי מאחזי-פרא. גישתו הובילה למחלוקות עם ענפים מתנחליים במשפחתו ולתרעומת של נציגי המתנחלים בכנסת.
היימן התקומם על מינוי דוד זיני לראש השב״כ, פירסם את דעתו השלילית ושיגר אותה לזיני, שהגיב בהסכמה עם אבחנת היימן אך לא עם מסקנתה המעשית.
אחרי שלושה תפקידים בדרגת תת-אלוף (מפקד אוגדה 98, קצין חי״ר וצנחנים ראשי וראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון) וראיון עם בנימין (בלי שרה) נתניהו כמועמד למזכירו הצבאי פרש היימן מצה״ל ונענה להצעת ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, להתמנות למנכ״ל העיריה. שם נתקל במציאות פוליטית בעייתית, בעיקר מרגע שברקת התחיל לכוון לירושת נתניהו בראשות הממשלה.
כמנכ״ל אשל-ג׳וינט נשאב היימן לאחת הסוגיות החשובות ביותר של העולם - וישראל - במאה הנוכחית: הטיפול בבני 70, 80, 90 ויותר. כמו בצבא, גישתו לנושא ולאחריותו משלבת מקצועיות וערכיות. אין לו נטייה לפוליטיקה, אך ספק אם יש בזירה הציבורית מנכ״ל-בכוח מתאים ממנו למשרד הרווחה.
אולפן: הילה ספקטור
הופק באדיבות יונתן הסן, TV7 -
כשמלאו לאהוד (אודי) ערן שבעה ימים התכבד יצחק רבין בהחזקתו בידיו, בעוד המוהל עושה את מלאכתו. המאורע, המשמח לקרואיו הבוגרים, התקיים בוושינגטון, שם כיהנו רבין כשגריר ואביו של העולל, עמוס ערן, כיועץ לענייני הקונגרס.
אודי, לפיכך, ינק את ההתעניינות בבטחון ובמדינאות ממש מיומו הראשון, או לכל היותר השביעי. כשבגר היה ללוחם וקצין בגולני, חוקר בזירת המעצמות (״כל העולם״) באמ״ן ועוזר ליועץ המדיני (תת-אלוף צבי שטאובר) בלשכתו של ראש הממשלה אהוד ברק.
הוא למד משפטים, עם התמחות בלשכת היועץ אליקים רובינשטיין, אך מסלולו העיקרי הוא מדע המדינה, אסטרטגיה ויחסים בין-לאומיים. תחנותיו: תל אביב. קיימברידג׳, ברנדייס, הרווארד, אמ.אי.טי, סטנפורד, ברקלי, חיפה.
מג״ד 51 בגולני, בהיות ערן קצין-המודיעין הגדודי, היה ארז גרשטיין - דמות ייחודית בסיירת, בחטיבה וביחידת הקישור ללבנון, שבפקדו עליה נהרג ממטען-נפץ של חיזבאללה. לבקשת משפחת גרשטיין התפנה ערן מכל עיסוקיו בבוסטון, טס ארצה והקדיש חודשים לכתיבת ״תמצית געגוע״, ספרו על גרשטיין ולבנון - אחד משני חיבורי חובה, לצד ״מלחמה ללא אות״ של משה (צ׳יקו) תמיר, על התקופה וחייליה.
לעתים לבדו, בפעמים אחרות עם מומחים נוספים, חוקר ערן את סיבות הכשלון המודיעיני האסוני של 7 באוקטובר. ההצלחות הטכנולוגיות והמבצעיות סיחררו לדעתו את צמרת אמ״ן, לאחר המערכה בלבנון ב-2006 וככל שנמוגה סכנת הפלישה של צבאות מדינות ערב, והורידו את המשימה הבסיסית של המודיעין הצבאי במסגרת תורת הבטחון - אספקת התרעה מפני מלחמה ממשמשת ובאה - למורד הרשימה, כדי כך שנשחקה ונזנחה.
אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי -
כשהנער אברהם בר דוד השאיר מאחור עם משפחתו את רומניה ונקלט בבאר שבע, בדרכו למסלול מקצועי ופיקודי בחיל התותחנים, לא עלה בדעתו שיום (כיפור) יבוא ושפת ילדותו תסייע לו במלחמה.
ההזדמנות לכך צצה ברמת הגולן באוקטובר 1973, כשאילתר תקשורת קרבית בהולה עם יחידות נוספות שנערכו להפגיז עמדות צבא סוריה. סא״ל בר דוד, מפקד התותחנים הפיקודי בצפון, ידע שהשיחות מצותתות וכי המידע מועבר בו ברגע למטרות המיועדות. הוא מצא חיילים דוברי רומנית והעביר באמצעותם את הפקודות. אלוף הפיקוד תהה אם קצין הארטילריה שלו איבד את שפיותו, אך אלוף אחר, מחיל האוויר, הרגיע אותו. בתום המלחמה קודם במהירות בדרגות ובתפקידים עד לתת-אלוף, קצין תותחנים ראשי.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר בר דוד כיצד לימד עצמו, עם חבריו, עברית; על צה״ל של שנות ה-50׳ וה-60׳; איך הוצב בתפקידים והוחתם על המשך שירותו גם כשהעדיף להשתחרר; ומדוע אין להאשים את מחשבי התותחים בשגיאות התותחנים.
הוא היה שותף לקליטת טילי לאנס, שלא הצדיקו את ההשקעה בהם, ואילו נשאל אם יש סיכוי לאספקה אמריקאית של טילי פרשינג היה משיב בשלילה ודאית, כי כחניך בבית-הספר לתותחנות (ולטילנות) של הצבא האמריקאי ידע שזרים נחסמים מגישה לכל מה שמדיף ניחוח אסטרטגי, שם נרדף לראש-קרבי גרעיני.
אחד מקודמיו, אריה לוי, שלאחר מלחמת יום הכיפורים הועלה לדרגת אלוף - נדיר אם גם לא יחיד בתותחנים - כראש אגף האפסנאות, היה במלחמה עוזר ראש אג״ם, לצד סגן הרמטכ״ל ישראל טל. באחד הרגעים הקודרים ביותר במלחמה היו אנשי-צבא שהפריחו רעיונות על גבול הטירוף. לוי, דמעות בעיניו, הזעיק את טל לסכל את ההצעות המסוכנות. האירוע אמנם סופר, אך בר דוד ששוחח עליו עם לוי מוסיף לו פרט חשוב - כוונת המציעים היתה להתמקד בעיר כלשהי במדינת אויב, כדי לזעזע את השלטון בה להניח את נשקו.
בר דוד הנמרץ נחשב לקתמ״ר אהוד ומצליח, אך דרגה מובטחת של אלוף לא פיתתה אותו להישאר בצבא שבפיקוד הרמטכ״ל רפול. הסיבה, שלא שש לחלוק עם מפקדיו, היתה כלכלית: לא היה די בשכרו כתא״ל לממן לימודים אקדמיים לארבעה בנים.
עשור אחרי פרישת בר דוד מצה״ל נרצח בבריסל מכר קנדי מתקופתו בתותחנים - המהנדס הקנאי לתותחים, ג׳רלד בול, שחלם לירות פגזים - אולי גם גרעיניים - למרחק מאות קילומטרים ולשגר לוויינים לחלל מלועות תותחי-על. במותו פעל בול בשירות סדאם חוסיין ובעולם מיהרו לייחס את ההתנקשות בו למוסד. בר דוד אינו מתנדב לפזר את הערפל.
אולפן: ג׳רמי פורטנוי
עריכה: יעל בדרשי -
לאחר כשלושה עשורים כעיתונאי פעיל - פלילים, מפלגות, משפט דמיאניוק, וושינגטון - עבר שלמה רז מצד המסקר לצד המבקר, או לפחות דוברו של המבקר. הוא התמנה לדובר משרד ביקורת המדינה וניהל את קשריו עם העיתונות בתקופות המבקרים מיכה לינדנשטראוס ויוסי שפירא.
רז התגייס לסיירת גולני בשנים שבין מלחמות ההתשה ויום הכיפורים. ב-1973 ולאחריה, עד לתום שירותו הסדיר, היה מפקד מחלקה וסגן מפקד פלוגה בגדודי החטיבה והתוודע לרובאים הרגילים, כביכול, שהתגלו לו כמקצועיים ונועזים לא פחות מלוחמי הסיירת המהוללת.
העיתונות קסמה לו, אף שלקראת גיוסו העדיף יחידה קרבית נבחרת על גלי צה״ל. זמן-מה עבד בתחנה הצבאית וממנה עבר לקול ישראל ולטלוויזיה. בפרק מעניין במיוחד שידר מוושינגטון, בשנותיהם של שני נשיאים, שלושה ראשי ממשלה ושלושה שגרירי ישראל.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ משחזר רז איך כדובר משרד הביקורת ראה איך עמיתיו לשעבר בעיתונות מתפקדים מול טיפוסים שונים כלינדנשטראוס ושפירא, התאכזב מההטייה בסיקור פרשת הרפז ושמע את נתניהו ״צורח בטלפון״ על מבקר שהעביר עניין מסויים ליועץ המשפטי לממשלה. זהו אותו נתניהו שנתקע לצערו, בגילגולו העיתונאי של רז, ללא אמצעי תשלום לפרעון חשבון הקפה.
רז מבכה את גלישת מוסד המבקר במדרון האיכות והממלכתיות, תחת אנגלמן שהתמנה בעליל כמתניהו של נתניהו. כשלעצמו, הוא אומר שבמגעיו הדוברותיים עם עיתונאים מעולם לא שיקר, רק לא תמיד נידב תשובה למה שלא ידעו לשאול.
אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי -
שני אלופי-משנה ברבנות הצבאית התמודדו בסוף המאה הקודמת על תפקיד הרבצ״ר. שניהם הפסידו: הוקפץ מעליהם סא״ל לתא״ל. אחד מהשניים מצא פיצוי מקורי: ״התמניתי לרב הראשי של ׳פיצה האט׳,״ ניחם את המאוכזבים.
עו״ד אביגדור פלדמן, שסירב לפני שנים למועמדות לבית המשפט העליון, צבר כאן בסדרה השואפת לאין-סוף ותק המזכה אותו, אם יחטא בשגעון קטנות, בכהונת היועץ המשפטי ל״אפרכסת״. בביקור עונתי נוסף הוא ממחיז לאמיר אורן את הזירה המשפטית-פוליטית ומתקשה למצוא בה מועמדים לשבחים. הוא אינו מתפעל מעורכי-הדין המופיעים בעתירות לעליון וגם לא מהשופטים.
כך גם במשפט נתניהו, שם מתממשת תחזיתו של פלדמן בדבר הנזק שהנאשם מסב להגנתו בכל עת ששפתיו נפתחות ומגיחות מהן מלים. הערכתו של פלדמן מאוזנת: לדעתו, מצד אחד נתניהו אינו עד טוב, ומצד שני אינו שקרן טוב.
תמרון שנועד לאתגר את פלדמן להססנות צדקנית בסוגיית החסיון שבין פרקליט ללקוחו, אם הפרתו וחשיפת סוד העשוי להפיל את ממשלת נתניהו מתנגשות בחובה המקצועית של שמירת הסוד, מתרסק אל תשובתו הנחרצת: כן, בנסיבות הגורליות והנדירות של סכנה לקיום מדינת ישראל וכשנתניהו ותומכיו מתנכרים לחוק, יילך החסיון לעזאזל.
צפירת ארגעה: היה וייפול נתניהו, בעזרת פלדמן או בלעדיה, תיפול איתו לדעת פלדמן גם ההפיכה המשטרית - זאת הפיכה הפיכה.
על סוד אחד שומר פלדמן בקנאות עד לפרסום ספרו הבא: זהות הרוצח בתעלומה הבלשית שחיבר. הקוראים, הוא מגלה, יגיעו לפתרון לפני הבלש. זה אולי לא הוגן, אבל אצל פלדמן אין מיתאם הכרחי בין סופר לסוף-פר.
אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי -
מאז פרישתו מצה״ל כאלוף-משנה באגף המודיעין נותר יואב בן דוד קשור בעולמות הסוד. הוא ניצח על חשיפה לציבור של מסמכים מסווגים בארכיון צה״ל, פעל בצוות שהופקד על הטיפול במסמכים הכמוסים של ועדת אגרנט והשתתף בוועדות השגה של פסולי-סיווג על החלטות שב״כ למנוע מהם גישה לסודות - ובכך לפגוע בסיכויי העסקתם במוסדות בטחוניים.
עד אז טיפס בן דוד בהתמדה לחוד המידרג של קציני הבטחון בצה״ל. כראש מחלקת בטחון מידע היה קב״ט הצבא, או בלשונו של הרמטכ״ל שהעניק לו את המינוי, אמנון ליפקין שחק, ״ראש השב״כ של הצבא״. מאחר ששחק היה ידיד קרוב של ראש השב״כ יעקב פרי, זאת ככל הנראה היתה מחמאה.
בטחון שדה שודרג מענף בדובר צה״ל - שהתואר הפנימי שלו באמ״ן היה ראש בה״ס, מחלקת בטחון והסברה - למחלקה נפרדת בראשות אל״מ וכשהשדה מעודכן למידע. לפני שבן דוד התמנה לרמחב״ם היו קציני הבטחון של המטכ״ל, האמורים לפקח על התנהגויות חריגות המסכנות את הצבא, מעורבים לעתים בעצמם בפרשיות, מ״ליל הברווזים״ של בהלת הגיוס המדומה ב-1959 לתככי משה ״וחצי״ לוי - במקרה קרוב משפחתו של בן דוד - נגד דן שומרון.
בספרו ״סודות מהכספת״ ובשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר בן דוד איך הגיע למערך מחב״ש/מחב״ם, לאחר שגדל בנהריה, הצטיין במתמטיקה, ויתר על שירות ב-8200 כי לא הובטח לו שם מסלול קצונה וחזר ליבשה באמצע קורס חובלים בגבור עליו מחלת ים.
מהמזבלות עתירות המסמכים של אוגדה 36 בגולן ועד לקרייה בתל אביב נחשף בן דוד למציאות האפורה והעכורה של הצבא, בתוכו ובמימשקו עם הפוליטיקה. כשנתניהו גילה בכנסת לעולם - ולכן גם לסורים - את המסמך שהוכן באגף התכנון לשחק, לקראת שיחותיו בוושינגטון עם מקבילו מדמשק שיהאבי, הוטל על בן דוד למצוא את המדליף לראש הליכוד, יריבו הפוליטי של רבין. החקירה שללה את תפוצת המסמך במטכ״ל, כמקור הזליגה (כי אזרח, בכיר במשרד ממשלתי, קיבל את החומר וכידרר אותו עד לנתניהו), אך בהזדמנות חגיגית זו אושרה הצעת בן דוד לריענון בדיקות הפוליגרף לקצונה הבכירה ולמשרתים בתפקידים רגישים.
בן דוד מספק גם תמצית מורה נבוכים ליחסי מחב״ם עם מצ״ח, השב״כ, המלמ״ב (הממונה על הבטחון במערכת הבטחון - ועדה לאנרגיה אטומית, תעשיות ועוד) והצנזורה הצבאית. עדין במיוחד המגע בין רמחב״ם לרמטכ״ל, כי מה שנודע לקציני הבטחון על אלופים ומועמדים לקידום לדרגתם יכול לקפד את שירותם, אף שהסיבות האמיתיות יוסוו בדיוני השיבוצים בהערכות מקצועיות.
המערכים האסטרטגיים והמודיעיניים של ישראל, כמו גם יחידות מיוחדות ומבצעים מתוכננים, הוגדרו כליבת הסוד והוקפו במשמרות של מידור, הסתרה, הונאה וסיכול פרסום, אבל ב-7 באוקטובר התברר שהמסוכן באויבי הקב״ט הוא הרב״ט - חייל זוטר, לוחם או אפסנאי, המתעד את עצמו ברשתות החברתיות עד לזרא, או לזרים. מכפלה זו של הטכנולוגיה באופנה סיפקה מודיעין הרה-גורל לחמאס, לחיזבאללה ולאיראן.
אולפן: ג׳רמי פורטנוי
עריכה: יעל בדרשי -
כשאין נביא בעירו, אחראים לכך לעתים תושבי העיר, אך מעל כולם ראש העירייה, שאוזנו אטומה לנבואה או שקנאתו בנביא גוברת על שיקול דעתו.
יואב סגלוביץ, ניצב בדימוס במשטרה, לשעבר ראש אגף החקירות והמודיעין, משרת ציבור בעור חבר-כנסת, היה בממשלה הקודמת רק סגן-שר. מפלגתו, יש עתיד, או בהקשר זה יש תור, שיגרה לתפקידי שרים כוחות כבירים ומרשימים ממנו, כגון יואל רזבוזוב. הסגן עלה על שריו והיה לבולט בנציגי יש עתיד ברשות המבצעת, בזכות ניצוחו על צוות בין-משרדי למאבק בפשיעה הבין-ערבית. לפי הכלל העתיק, על כל מעשה טוב בא עונש, הושאר לקראת בחירות 2022 במושבו העורפי. הרשימה לבחירות הבאות טרם הורכבה ולא ברור היכן יוצב בה, במקום גבוה כיאה עם כיוון לממשלה או במורד המדרגות הנעות אל מחוץ לכנסת.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מדבר סגלוביץ על מצבה העגום של משטרת ישראל שהיתה למשטרת בן גביר, על היחסים במרובע יועמ״ש-פרקליט המדינה-מפכ״ל-ראש אח״ם, על המחמאה הטעונה שהרעיף עליו ידידו מנסור עבאס בהציגו אותו כמועמד מושלם - אם כי לא זמין - לשמש גשר יהודי לרשימה ערבית, על חקיקת ההפיכה המשטרית (הפיכה וניתנת לתיקון, אך בינתיים נמשכת) ועל הסיכוי להסכמות בין ראשי מחנה אנטי-נתניהו.
בעיני רבים, סגלוביץ הוא המועמד הטבעי לתפקיד השר לבטחון הפנים בממשלה שקברניטיה צפויים להיות איזנקוט ובנט, ליברמן ולפיד. אין בכך שום ערובה להתממשות הנבואה. על ראשי המתנגדים לנתניהו להתעלות תחילה, באיוש רשימותיהם ובתיאום ביניהם; להיגמל מפסילת עבאס, כשותף המבטיח רוב לממשלה ולא רק גוש חוסם; ולנצח בבחירות.
אולפן: ג׳רמי פורטנוי
עריכה: יעל בדרשי -
עד לקיץ שעבר היה אלוף-משנה ד״ר יניב וולפר ראש מחלקת מיגון במטה פיקוד העורף, תפקיד העושה את מי שמשקיע בו ארבע שנים מומחה מוביל לא רק לתקנים וחומרים הנועדים לסוכך על אזרחי ישראל מפני פגיעתם הרעה של אמצעי-לחימה המופעלים נגדם, אלא גם למאבקי אירגון ותקציב בין הגורמים השונים העוסקים בתחום.
בשיחת זום מאותגרת תקשורת ממקום שהותו בנכר מספק ד״ר וולפר ל״אפרכסת״ תמצית של מוסף מיגון למלחמות איראן ולבנון. הוא חולק עם אמיר אורן מסקנות ועצות, תולדת שני עשורים בפיקוד העורף, באשר לשיטות המועדפות להתמגנות מפני טילי חיזבאללה ומשמרות המהפכה.
בין השאר מדגיש וולפר את חשיבותם של חדרי מדרגות וחללים פנימיים אחרים - למעט של מעליות - ואומר כי מוטב שתלמידים ימצאו בכיתותיהם, בסמוך למקלטי בתי הספר, ולא בבתיהם המוגנים פחות. הוא עונה גם לקושיות
על קסדות במכוניות ועל מיגוניתניהו, הנגררת הבלעדית של האישיות המאובטחת.
לדברי ד״ר וולפר, אחד הליקויים הבסיסיים בפעולת ממשלות ישראל לשיפור מיגון העורף הוא קוצר הטווח של התכנון והתקצוב. להחלטות שתוחלת החיים של מימושן שנה בלבד תועלת דלה.
נוצר באולפן TV7 בירושלים, באדיבות יונתן הסן.
עריכה: הילה ספקטור -
צעדיו הראשונים של נמרוד שפר בפוליטיקה מתונים, בתוכן ובסגנון, כמו צעדיו האחרונים בצבא, כאלוף מחיל האוויר במטכ״ל, אלא שאין לטעות בו - הוא מביע את עמדותיו בתקיפות ״רהוטה, לוגית ונבונה״, כדבריו בהקשר קרוב. כך, בדומה למסעותיו מהרי ירושלים לשפלת החוף על אופנועו, אמנם גם הוא טייס כמו טום קרוז ב״טופגאן״, אבל זהיר, שקול ולא טווסי, יותר דומה באיפוקו למפקדו של קרוז.
בשיחה - לא ראשונה; הקודמות מצורפות - עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מדבר שפר על צה״ל של השנים האחרונות, באיראן ובלבנון ובשטחים; הדור החדש במטכ״ל; חיל האוויר במעבר מתומר (בר) לעומר (טישלר); גיחות קרביות של קצינים בכירים למשימות מסוכנות.
שפר, שבהיותו ראש אגף התכנון השתתף בגיבוש מצעים אסטרטגיים לצבא ולמדינה, אינו נלאה להדגיש את חשיבות השלום עם שכנותיה של ישראל, כרכיב חיוני בבטחון. כך מצרים וירדן וכך גם, מסתמן עכשיו, לבנון - אם הממשלה תשכיל לנצל את ההזדמנות.
הוא חריף בביקורתו על אלוף פיקוד המרכז בלוט ועל הרמטכ״ל זמיר, הנוקטים בסבילות ואף ברפיסות ביחסם לטרור היהודי נגד פלסטינים בגדה המערבית. שפר מצפה מקצונה בכירה - אם לא מכל חייל בשירות חובה - לפעול באומץ לב אזרחי, לפי מצפן ערכי ובנאמנות לחוק.
כמתמודד על מקום ברשימת הדמוקרטים בבחירות הקרובות מתוודע שפר לקהלים חדשים. הוא משבח את חברי-הכנסת שהגיעו לדמוקרטים מהעבודה ואת העומד בראשם, יאיר גולן, שאותו הכיר בהיותם ראשי מחלקות מבצעים ואחר כך כאלופים במטכ״ל.
שפר מקדם בברכה את הכללת מפלגתו של מנסור עבאס בברית הפוליטית שלפי הסקרים צפויה לנצח בבחירות ושולל את צירוף הליכוד, גם בלי נתניהו, לממשלה. נתניהו בודאי פסול, אך אין לפטור מי מחבריו לסיעה מאחריותו להפיכה המשטרית, ל-7 באוקטובר ולכל הרעות שנפלו על ישראל בגלל הממשלה הנוכחית.
אולפן: ג׳רמי פורטנוי
עריכה:: יעל בדרשישני הפרקים הקודמים עם נמרוד שפר:
https://open.spotify.com/episode/383lFHI4ahoJGywLUW19uR?si=1uu048FRQii1ZTT0pYUysw
https://open.spotify.com/episode/6cisoop7EfNICGo03gbCgU?si=PSA-WZ2zT9eTDK0kyNo1_A
- Visa fler
