Avsnitt
-
לשמאל אין נרטיב חזק! אין רעים וטובים! טוב קובן, עשה טובה ותתחיל לנגוס בכובע – הפרק הזה לרעבי-הנרטיב, או בשם אחר: שרופי האידיאולוגיה.
מבריאות הנפש, מצאנו את עצמנו לכודים בפרקים על מלחמה, ובסוף על הפסקת אש. אבל זה הכול קשור [הנרטיב הפרנואידי מתחיל להישזר!]
וכאן מגיע גילוי נאות [תופים ומחולות]: הפרק הזה הוקלט לפני מספר שבועות ולכן, חלק מהנושאים עשויים להרגיש טיפה רחוק – אבל מה החלק היפה? [איזה קטע, זה אפילו לא נרטיב!] – הכול חוזר שוב ושוב, אז חכו מעט, והכול יהיה שוב רלוונטי.
איך זה שכול הזמן מזגזגים בין עגלה ריקה, אידיאולוגיה, ערכים, נרטיב, ו... הצהרות ואמירות של פוליטיקאים שאנו פשוט אובססיביים להן? [זה דמוקרטי כל זה?] ולמה אנחנו לא המומים מספיק מכך שילדים בני 15 פתאום רוצחים אנשים עם ספריי שלג? [רמז, כמה מכם חשבתם על ימנו בשבוע האחרון?]. אידיאולוגיה לא מכסה על הכול.
אז הנה אנחנו מתדרדרים במהירות אל הקשר שבין קורבנות ובין זהות, ואיך ממקמת אותנו עמדת הקורבן ביחס לאחר על הספקטרום הפוליטי [יופי של נרטיב מצאנו...]. אז אולי נשנה נרטיב? אולי אפשר להמיר את האידיאולוגיה שלנו?
חזרנו אל בריאות הנפש, מצוידים באמירה של מרסל דושאן [הבנאדם פשוט מסרב להישאר בגלריה] "לשחק את שני הצדדים", ושאלנו – האם אפשר להחליף אידיאולוגיות? מה קורה כשעוברים צד? ומה קורה אם האידיאולוגיה פולשת למקומות שבהם לא הייתה כלל וכלל??? [רמז: פטיש, מסמרים – נעים להכיר].
בדרך עצרנו לטיפול בהלם חשמלי עם הסרטון של בני גנץ [כי לא כל הפשעים הם פליליים], ולפתע תהינו – יש בכלל מפלגות דמוקרטיות בישראל? ואפילו מצאנו קשר דק כחוט השני בין טיפול פסיכואנליטי, אפקטים של דמוקרטיה, סימון דה בובואר, טרייסי צ'פמן, ו... איכשהו נכנסו שם מכוני פיתוי [וזה כל מה שאנחנו זוכרים, דוקטור].
עדיין מחפשים נרטיב שיאחד אתכם? [תעזור לי דוקטור!] רוצים טיפול שימיר לכם את כל הבעיות? [דוקטור!! תעשה משהו!!!] ולמה זה תמיד נגמר בזה ש... צריך לשלם... [דוקטור, תשמע... יש מצב להנחה? מקבל גיפט קארד? רובאקס!?]. אולי לדרוש מהאחר שיעשה את כל העבודה עבורנו, ולהמשיך לעשות אותו הדבר, לא מוביל לשום מקום מוצלח... [איך זה בתור נרטיב קובן!?].
אנחנו ממש מקווים שנכשלנו במענה על חלק מהשאלות לפחות. תשובות מוחלטות לרוב מסתיימות בניצחון מוחלט [ומי הבטיח ניצחון מוחלט בכלל? אתם יודעים כמה זה קשה?!]. כדי להיכנס לבוץ הזה יחד איתנו, נכנסים לשמוע את הפרק [נראה לי שהדוקטור כבר הפסיק להקשיב...]. ואם רוצים, גם נותנים איזה לייק [בחייאת דוקטור!] ושייר [טוב, תביא עוד איזה נזע...]. עד הניצחון המוחלט הבא.
-
לפעמים, דווקא כשאומרים לך "עכשיו הכול בסדר", מתחילה הבהלה האמיתית.
[פרק זה הוקלט לפני כחודש, סביבות ההכרזה על הפסקת האש במלחמה עם... טוב, זה מיותר לציין אויב, מבחינת ישראל כולם אויבים כבר. אה! חוץ מאוגנדה. ויוה הרצל, שזיהה את האפשרות לבית שם!]
הבהלה הזו... זה נכון בעיקר כשמפנים את הראש שמאלה, ימינה ושוב שמאלה – ושום דבר לא נראה בסדר בכלל! לכן החלטנו במקרל לא לתת להפסקת האש להחזיר אותנו לשגרה. להיפך, הפסקת האש דורשת הכרזה על שעת חירום!
עד מתי? עד שתשוב הנורמליות האמיתית, זאת שהכרנו ואהבנו (כן? אהבנו באמת?).
עמרי ותומר תוהים איזה מן משחק המדינה החדשה הזו (אוגנדה!) שנולדה לנו בשקט-בשקט משחקת, נגד חיזבאללה, נגד חמאס, נגד היועמ"שית – נגד האזרחים? (נגד הטרולים מטוב טוב הגמד?!) את המסע התחלנו מאחורי הדלתיים הסגורות בדיון בבג"צ (שומו שמיים!) על הדחתו של בן גביר (עוד מישהו צריך מקלחת עכשיו?).
מבית המשפט, טסנו לבקר את מרסל דושאן, אבל לא בגלריה, אלא דווקא בטורניר שחמט! (הבנאדם התפלפ...) גם שם, כמו בבגץ, נתקלנו באותה תעלומה (מה בן גביר עושה פה?!): מה הטעם להתעמת כאשר כל צד מבוצר בעמדתו? (אה... סליחה, איפה השירותים?) ועבור דושאן, התשובה היא ברורה – משחקים את שני הצדדים (זה מעלה כמה שאלות לגביו...).
כדי להבין מה עושים עם כל העימותים וההתבצרויות, חזרנו אל ידיד ותיק, פרידריך הזקן המטורלל (סחתיין על הכפרה הזה), וניתחנו משפט חרוש במיוחד שלו (כמה משפטים בפרק אחד?!), עם הבנות חדשות על מפלצות, תהום ומלחמות (וגם שירותים...?).
האם הדיון מוצה? רחוק מכך, אבל ייתכן שהבנו משהו קטן על הניסיון לשנות את האחר כדי שהמציאות שלנו תשתפר (המציאות שלי תשתפר עם קצת נייר טואלט... נגמר פה). כדי לצאת מהלופ הזה, נכנסים לשמוע (את הפרק! תנקו את הראש...), ואם רוצים - גם נותנים איזה לייק ושייר (נייר טואלט בתמורה!).
זה לא המון. אבל זה משהו. (כל הסוגריים הזה מתאר לא רע את 'הפסקת האש' פה...)
-
Saknas det avsnitt?
-
שמאל (מתון כמובן!), שמאל (מתון כמובן!), שמאל, ימין, שמאל (מתון כמובן!). עמוד דום! לימין שור! אחורה פנה! קדימה... צעד!
כולנו רוצים לחוות עצמאות, אבל האם אכן אוטונומיה אפשרית בכל היבטי הקיום שלנו? ייתכן שיש במוסיקה ובקצב משהו שגורם לנו ללכת שבי אחר רעיונות, מסרים, מילים ומושגים שבצורתם הטהורה היינו מתעלמים מהם, או אולי אפילו מתנגדים להם?
"איזו מדינה, איזו מדינה
איזו מדינה מיוחדת במינה
ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת,
איזו מדינה, איזו מדינה."לא בטוחים? נסו רק לדמיין דיאלוגים בסצנות קומדיה רומנטית בלי הכינורות ברקע, וכמה זה היה סוחף אתכם.
עמרי ותומר ממשיכים את השיח על המלחמה ומבינים שגם במציאות החיים הקונקרטית שלנו, יש כינורות כאלו כל הזמן. החיים מלאים בריתמיקה, מסרים מוכתבים לא רק ברמת התוכן, אלא גם באופן בו הם מחולקים, בקצב, בהפסקות הקטנות.
"הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב
אז מה אם בדרך שיקר וגנב,
פניו משתקפים בחלון בפינה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה"אז ממשיכים לצעוד, לקול הלמות התוף, בדרך פוגשים את דה גרלנדיה ולאקאן, שיספרו לנו משהו על מבנה, על חלוקה ועל הפרדה. מה יש בה במוסיקה שמפעיל עלינו כוח כל כך משמעותי?
" פורופופופה, פה זה לא אירופה
פה זה ישראל, תתחיל להתרגל
כפרה, הופה, פה זה לא אירופה
פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן"משם נעשה אחורה פנה ונצעד היישר אל מדבר סיני, בדיוק בזמן כדי להאזין לאלוהים קורא למשה. האם קריאה בקול, קריאת טקסט וריתמיקה חד הן?
"הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה
הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה
אמרתי לו ממרוקו אמר לי תצא מפה אמר לי תצא מפה"ואיך כל זה קשור למסרים בתקשורת, להתרעות פיקוד העורף? לאזעקות ופיצוצים? בשביל למצוא צריך לחפש, והחיפוש מתחיל כאן.
" בלי מדים ובלי חוקים
ובלי שום אלוהים
מכה ללא רחם
בכל הילדים"אז יאללה, כבו את המנגל, עשו לייק ושייר ושבו להאזין איתנו.
[שירי מחאה ישראלים: איזו מדינה / אלי לוזון, פרצופה של מדינה / תיסלם, פה זה לא אירופה / צנעני, לשכת עבודה / ג'ו עמר, רכז מידע / ברק כהן]
-
"הכי חשוב להמשיך ולהשביעם", הוא הסביר לנאמניו. "אין זה משנה אם הם מתכוונים לכך או לא. מסיבה זו משביעים ילדים קטנים אמונים אפילו בטרם הבינו בדיוק את פירוש המילים 'שבועה' ו'אמונים'".
ערב טוב לכולם, סתמו ת'פה. זה עתה נכנסנו אל השבוע השישי של מבצע יללת הקולונוסקופיה. מה? שאגת הארי, זה מה שאמרתי! סתמו ת'פה. השבוע השישי של מבצע שאגת הארי שליט"א. עכשיו יותר מתמיד אנו מצפים לסבלנות, נחישות, חוסן ואומץ לב. ואני מדבר גם אליכם, אלו מכם שמתעקשים לגרור רגליים ולא מספיקים להגיע למקלט. אתם צריכים להתבייש בעצמכם. זיכרו – כל הרוג פוגע במורל הלאומי.
עמרי ותומר חוקרים הפעם ממה עשויה אותה ציפור שיר פלאית ומסתורית ששמה "נאמנות". מהי בעצם וממה היא עשויה? כמובן שזוהי לא אותה נאמנות שאנו מייחסים לכלב, שנשאר עם אדונו גם לאחר שהוא בועט בו ומרעיב אותו. הו, לא... לא ייתכן שזה מה שנדרש...
בשלב הראשון של המשימה, יצאו עמרי ותומר לטיסת אימונים עם מייג'ור מייג'ור, לא לפני שחתמו על שבועת נאמנות על פי כל הנהלים. האם נאמנות היא רקורסיה אינסופית?
עקב שיבוש חמור במערכת המוסר הלאומי של המטוס, נאלצו השלושה לבצע נחיתת אונס (התיק נסגר מחוסר אשמה) על אי בודד. שם פגשו את ז'אק אלן מילר מתצפת לו במשקפת על לאקאן, שישב על סלע והתבונן ברובינזון קרוזו וידידו ששת. סביב המדורה בלילה, הם חשפו תובנות חדשות על שיח האדון של הגל שהיו שימושיות מאוד כשהתחיל הדיון את מי יאכלו הלילה.
כמה עצוב שנאמנות אי אפשר לאכול... אבל אפשר לסתום איתה את הפה טוב טוב. אז מה איתכם? מוכנים לסתום ולהקשיב כבר לפרק? קדימה, די לילל, לעשות לייק ושייר וצאו איתנו לסיבוב!
-
"אה, זהו ודאי שימוש לא רגיל למילה בטוחים שלא הייתי ער לו עד היום"
כה אמר ארתור דנט, הטרמפיסט הגלקטי המפורסם ביותר בכדור הארץ. קל להזדהות עם המשפט הזה היום, או שאולי לא? מה תגידו? אההה, הכול תלוי מי מספר את הסיפור אתם אומרים. ומי מספר את הסיפור שלנו? של ישראל, של איראן, של מלחמות, ניצחונות ומפלות? והנה שאלה באמת בלתי נסבלת – למה כל כך איכפת לנו מהסיפורים האלה?
עמרי ותומר לוקחים איתם מגבת (בלי פאניקה, כמובן) ונופלים לכיוון ספינת החלל הראשונה שנקרית בדרכם, כדי להמשיך ולחקור את מערכת היחסים שלנו עם המלחמה. והפעם, נראה כיצד אנחנו הולכים שבי אחר המסמנים.
כדי להתחיל בגדול, הם ניגשו קודם כל אל המחשב הגדול ביותר שנבנה אי-פעם (האמנם?), הרי הוא "מחשבה עמוקה" (הרהור עמוק?) וניסו להבין מה יש לדגלאס אדמס לספר לנו על הצורך הבלתי ניתן לשובע שלנו לקבל תשובות לשאלות שלנו, ועוד להאמין שהתשובות יספקו אותנו.
מגלקסיות מפותחות הרחק אי שם, קפצו היישר אל עידן הברונזה, כאן על הכדור הבלתי מזיק ברובו שלנו. שם הם פגשו את שמואל הנביא ששיתף אותם בתסכולים שלו, בדרישה התמוהה של העם למלך וגם בהבנה שלו ושל הבחור שם למעלה, שמדובר בלופ שחוזר שוב ושוב, ולא בטוח שיש לו תרופה.
בדרך יקפצו כל מיני אורחים משונים כמו הבאבא ביבי, החלילן והמלין (הילכו שניהם יחדיו?) ושאר אושפיזין בין גלקטיים.
כמה סיפורים, כמה בדיות, כמה מילים שנשמעות כה נעים לאוזן ומושכות אותנו ללכת שבי אחריהן. האם נדע לספר סיפור אחר? עד שתהיה לנו תשובה, שימו פליי, תנו לייק ושיתוף וטוסו יחד איתנו.
-
ערב טוב וברוכים הבאים לעוד פרק של... ה-פעעעעעעם הולכייייייים עד הסוווווף! השעשועון היחיד שיש לו את האומץ לפרק, לזעבר ולחרווע עד היסוד את אויבינו!
כללי המשחק פשוטים, בוחרים פועל בעברית וחוזרים עליו שוב ושוב, עושים מלא בום-בום ואז... מתחילים מההתחלה. אבל הפעם – עד הסוף!
עמרי ותומר ממשיכים במסע אל תמצית תפיסת הניצחון הישראלית. כי לפני שבועיים כתשנו את היכולות של איראן, בשבוע שעבר דרסנו והחל מהשבוע אנחנו מרדדים. מה יש בנו ובאופן בו אנחנו מבינים מלחמות שמאפשר לאחת מהמדינות העתיקות בעולם להפוך מתבלין לבצק בשבועיים בלבד?
כדי להשיב על השאלה, זימנו למהדורת הבוקר ידיד ותיק, ג'ורג' אורוול קשישא, שחלק איתנו תובנה או שתיים על אופייה [ולא רק אפייה] של הלאומנות והיכולת הפנומנלית שלה להתעלם מעובדות.
למבזק צוהריים הגיע הפאנליסט הקבוע שלנו ז'אק לאקאן, שמזכיר לנו עובדה יסודית (וכואבת!) בפסיכואנליזה – בבואך להתענג ללא גבול, היכון להיתקל בסירוס. אם נעבור מספיק גבולות והגבלות, בסוף נתנגש בחומה של כאב.
ולפעמים אולי זו לא חומה שם בחוץ, אלא אולי סיפור שסיפרנו לעצמנו יותר מדי פעמים? אולי בין כתישת החיטה, לדריסת הגרגירים ורידוד הבצק, שכחנו לבדוק ממה עשויים הכלים שלנו? כדי להשיב על כך, הבאנו לכם כתבת מגזין מרתקת למהדורת הערב – ראיון חושפני עם מיכיהו בן ימלה בו יספר לנו על מלך מושחת ומחרחר מלחמות ונבואה אחת מפוקפקת במיוחד.
ולאן כל זה מוביל? רק אנחנו נקבע. אבל רגע לפני שקובעים, תנו לנו איזה לייק ושיתוף, שבו להאזין בנחת. אין על העם הזה, הרווחתם את זה.
-
שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל,
וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ.
לַיִשׁ אָבַד מִבְּלִי טָרֶף,
וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ.התוכלו לשמוע את קול השאגה מטלטל את העולם? מפנה את עיני העולם כולו אל מעוז קודשו של הארי הגדול? הופך אותנו ללב הפועם העצום של התבל הגדולה?
מה, לא?
עמרי ותומר קוטעים לרגע את הדיון על בריאות הנפש (ואולי, רק מרחיבים אותו) ובוחרים לחקור לרגע את הפינות האפלות של המקלט, הרחק מהבכחנליה המתרגשת ורוחשת סביב הארי השואג. מה יש במלחמה שמעורר כזו חדווה? והאם הארי הזה עוד עתיד ליסוב ולישוך אותנו במקום בו השמש לא זורחת?
בני לביא נתפרדים בימים האלו – נאמני משטר ומתנגדיו, צייתנים ווכחנים, אמיצים ופחדנים. אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, נשארים בכאן ובעכשיו. אנחנו במקרל מבקשים היום לדבר גם על הימים העתידים לבוא. עם ניטשה, ניזכר בניצחון מזהיר אחר ונראה איך פרידריך הטוב מבאס לכולם את החגיגה עם טקסט נבואי קודר ומצמרר. מה נוכל ללמוד ממנו?
פרויד ולאקאן גם נכנסים ברגע האחרון אל המקלט החמים שלנו, כשהשמש שוקעת והגיע הזמן לנמנם. איתם, ננסה להבין מהו החלום הזה שאנחנו חולמים כעת – אל שינוי פני המזרח התיכון, על הניצחון ההחלטי המוחלט בהחלט. כיצד אנו מיטיבים לחלום כדי לא להקיץ עוד לעולם?
אז אם מתחשק לכם, אפילו רק לרגע, להסיט את המבט ממזבח החוסן גם אל הפחד, הספק והתסכול שהתקופה הזו מביאה איתה, מזמינים אתכם למעגל הסנובים שלנו. ואל תשכחו לתרום למאמץ המלחמתי עם איזה לייק ושייר. תהיו טובים, בחייאת.
-
"וזאת התורה אשר שם משה: זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה"
ומה יכול להפוך את הטיפול לסם מיתה? האם זה תלוי באופן שבו אנחנו עושים שימוש בידע? אולי באופן שבו אנחנו משתמשים במטופל? ואיפה אנחנו נכנסים אל כל הסיפור הזה, ואיך? הרבה מילים שפכנו כאן בפרקים האחרונים על בריאות הנפש, אבל דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך הופכת הנפש לבריאה?
עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל מעמקי הנפש ומדוויה. ראשון על הספה יעלו אפלטון ופידרוס ויציגו בפנינו את הקוסמולוגיה הקדומה של הנפש. כאן נתחיל להרהר לראשונה בקול רם – מהי מידת השליטה והסוכנות שיש לאדם על בריאותו הנפשית שלו עצמו?
כשקארל יאספרס נכנס לחדר, ברחו כל הפסיכיאטרים ובעיקר הפסיכופתולוגים. איתו נבחן מה נשאר מהאדם מעבר לכל המודלים והאבחנות, וכיצד הוא יכול להיעשות מה שהינו בתהליך הטיפולי. ואולי בכלל מרתה נוסבאום צודקת, ועולם הרגש כולו מתחיל ונגמר בשיפוט ערכי?
אז האם בריאות הנפש היא סוגיה אתית, רפואית או פוליטית? זו שאלה שננסה להכריע בהחלט בפרק הזה. אלא שאז פרויד יטרוף לנו את כל הקלפים, כי מה בכלל אפשר לומר על מודלים, על עמדות ועל הכרעות אתיות כשהלא-מודע נכנס למשחק הזה?
פרויד, במילותיו של אריק לוראן, יגרום לנו לתהות, עם איזה ידע נכנס האנליטיקאי לקליניקה, אם בכלל, וכיצד הדבר הזה יכול להתבטא במציאות הנוכחית, שבה אנחנו מתיימרים להפוך את בריאות הנפש לנתון מדיד?
וזה לא סוף הדיון, עוד לא סיימנו לדבר.
אז האזינו איתנו, דברו איתנו, ואל תתביישו לתת לייק ושיתוף.
-
האם משבר מסתכם בבדידות מוחלטת, או אולי לסביבה יש מקום לקחת חלק בו?
בפרק הזה של מקרל, מצטרפת אלינו לשיחה סיון עו"ס סיוון בר און, מייסדת שותפה ומנכ"לית של דיאלוג פתוח ישראל, לשוחח על האפשרות לגשת למשבר נפשי לא רק דרך הפרטני, אלא גם דרך הסביבתי: המשפחה, החברים ואנשי המקצוע שכבר בתמונה. מה אם משבר שאדם חווה, אינו רק שאלה של האדם הבודד, אלא גם שאלה של הסביבה הקרובה? ומה אם לנתק את האדם מהסביבה, מהבית, זה לא בהכרח התשובה המתאימה?
בעולם ששואף להסברים ברורים, ננסה להבין מה קורה אם ניגשים למשברים מבלי לדעת בדיוק איך הדרך נסללת. אם כל פגישה מובילה לפגישה לאחר מכן, ובכל פגישה קובעים את המסלול, את הדרך, את תוכנית השיקום, או מקבלים את ההחלטות החשובות – אך מתוך שיח.
דווקא בימים אלו, בהם הקוטביות והגורמים המפתיעים כה עזים שמאיימים לפרק כל אפשרות להחזיק ולהתקדם, נגלה שדווקא דרך ההתעקשות על יצירת מקום של שיח, מקום שבו מתמקדים בעבודה, אפשר אולי למצוא וליצור כיצד לעשות עם המשבר. ולמה זה כל כך קשה במדינה שלנו, בימים אלו?
אז מה קרה לבריאות הנפש? ננסה גם הפעם להבין, וכמו תמיד - מזווית קצת אחרת. מוזמנים להצטרף אלינו לפרק קצת אחר של מקרל.
ואם אתם חווים משבר, או מישהו קרוב לכם, ויש לכם צורך בייעוץ, תוכלו לקבל פרטים נוספים באתר של דיאלוג פתוח:
https://opendialogue.co.il/therapy/
-
תגיד, תגידי, אתם שקוראים את זה עכשיו... כן כן, אתם... לא להזיז את הראש מהמסך! להתמקד. שנייה אחת מזמנכם. שאלה: משהו מטריד אותך?
אתם יודעים שמשהו מטריד אתכם, כי זה מפריע, זה מונע ממכם לעשות את מה שאתם חושבים שצריך לעשות. ואם הייתם נותנים לזה קול, הייתם צועקים את זה, משתוללים עם זה, מתפרעים ומפריעים... אתם יודעים שזה מפריע כי המורה אומרת שזה מפריע לכל הכיתה. אתם יודעים שזה מפריע כי אם זה היה במקום ציבורי היו ניגשים אליכם, מבקשים מכם להירגע, לשתות כוס מים, ולחזור לשגרה. ואם הייתם משתוללים יותר מדי, אולי מישהו במדים היה עוצר אתכם, לוקח אתכם החוצה מהציבור, אל מקום אחר, שם הייתם נדרשים לקחת אחריות.
האם בריאות הנפש היא פונקציה של סדר ציבורי? האם היא שאלה של אחריות? אשמה? בפרק הזה של מקרל, תומר ועמרי מנסים להפריע לדעות הקדומות שלנו, ההנחות היסודיות שלנו, סביב השאלה – מה זה בריאות הנפש ומה קרה לה.
ז'אק-אלן מילר ילווה אותנו לקריאה קרובה של מאמרו על בריאות הנפש והסדר הציבורי, וראשו הקירח של מישל פוקו יגיח מפעם לפעם עם הערות שנונות על כוח ושליטה. כך או כך, נמצא את עצמנו מהר מאוד תוהים גם האם המדינה שלנו, זו שאנו חיים בה עכשיו, דואגת יותר לסדר הציבורי או לגחמות הטורפניות של יצרים הרסניים.
במילותיו של שמואל פיזאר, בספרו המצמרר "כעוף החול", נגיע בסוף למסקנה המתבקשת – "קשה לבנות גשרים על פני התהום המפרידה בינינו. אבל האינטרס המשותף שלנו בקיום דורש שנמשיך במלאכה."
אז בואו, עם מה שמטריד אתכם, אנחנו לא חוששים – תביאו לייק, תנו תגובה, ונמשיך במלאכה לדבר על בריאות הנפש.
-
לא משנה איזה יום עברנו, או עם מה אנחנו מתמודדים כאן ועכשיו. בסוף, תמיד אפשר לחזור הביתה.
חולצים נעליים, נזרקים על הספה, משאירים את הבלתי נסבל של היום מחוץ לדלת. [קום, קום!] וכל זה טוב ויפה. אבל מה קורה כשאין את הבית לחזור אליו? יש משהו בחוויית ההתמודדות הנפשית שייתכן מאוד שזורק אותנו הרחק מהבית. איך זה משפיע על החיים עצמם? [קום מהר! איפה המפתחות של הצוללת?]
עמרי ותומר מצחצחים את המפתחות, מנגבים רגליים בשטיחון ונכנסים באומץ היישר אל השאלות הקשות. במבואה הם מוצאים את עמנואל קוצ'יה שמספר להם עובדה מטרידה – אין דבר כזה לחיות בעיר באמת. הבית הוא המתווך שלנו לעולם שם בחוץ. [פחחחח מהר, המפתחות, איפה הם?]
הם עוד מנסים להירגע כשמגיעה פטרישיה בוסקין-כרוז ומבהירה לנו – הבית זה הדבר הראשון שהאדם יוצר לעצמו. אז אי אפשר לשאול שוב – מה קורה כשאין לנו את הדבר הראשוני, המתווך הזה? [רגע, מה זה? מאיפה המפתח הזה הגיע?] בינתיים גאי דנה מגיח מהמסדרון ומזכיר לנו את מונח הסטביטט של לאקאן ואז נוצר החיבור – האם הפסיכוזה היא היעדר תחושת הבית? [ממתי יש לך צוללת?! זו צוללת גרעינית?!]
ואיך כל זה מתחדד אפילו יותר כשמתבהר לנו שגם ברמה הקונקרטית ביותר אין למתמודד בית? מה קורה כשהאשפוז הופך לדלת מסתובבת? [תברחו!]
וואו, שאלות-שאלות. איך נתמודד עם כולן? בואו, שימו יד , תנו לייק ושייר ותצטרפו למאמץ, אולי נגלה יחד משהו חדש.
-
מהאהבה, היישר אל השיגעון... האם זה צירוף מקרים? [ברוכים הבאים לקו הסיוע בבינה מלאכותית של מדינת ישראל.]
האם אנחנו מאמינים בכלל בצירופי מקרים? [אם אתם חווים התקף חרדה ורוצים שיחת הרגעה עם נציג הליכוד, לחצו 1]
מה שבטוח הוא שאין אפילו היבט אחד בעולם בריאות הנפש שלא השתנה לחלוטין בשנים האחרונות בלבד. מהמטופל, למטפל ועד למערכת כולה – בלי ששמנו לב, העולם כולו מלופף אחרת סביב שאלת הנורמלי. [אם אתם חווים התקף פראנואידי ורוצים לשוחח נציג עוצמה יהודית, לחצו 2 או התחילו לרוץ. ומהר.]
עמרי ותומר לוקחים כדור עם כוס מים גדולה, מציירים סימן על המצח וניגשים לעבודה. כמו חוקרים טובים, הכול מתחיל בבירוקרטיה. [אם אתם חווים קטטוניה ממארת ומעוניינים לדבר עם יש עתיד, לחצו 3 או המתינו שהנציג יחזור מחו"ל]
אז החלטנו להיכנס אל הקישקעס של חוזר מנכ"ל משרד הבריאות ובחנו מה קורה ממש עכשיו למערכת שמתמודדת עם צונאמי פוסט טראומטי [אם אתם סובלים מפוסט טראומה ורוצים לשוחח עם נציג של ש"ס, לחצו 4 – השטריימל והסידור בדרך אליכם יחד עם מינוי בעירייה]
משם לקחנו פניית פרסה ב-80 קמ"ש בצליל חריקת בלמים מרהיב, היישר אל שלהי המאה ה-19 [אם אתם סובלים מדיכאון עמוק ורוצים לדבר עם נציג של הדמוקרטים, לחצו 5 והמתינו שהדמוקרטיה תגיע]
שם נפגשנו עם ידידינו זיגמונד וניסינו להבין את גודל המהפכה שחולל - מה קורה כשמתחילים לדבר עם המטופל, ולא רק כדי לאבחן, אלא כדי אולי אפילו... ללמוד? [אם אתם סובלים מהתקף מאני ורוצים לשוחח עם נציג של המחנה הממלכתי, לחצו 6 או הצטרפו מתחת לאלונקה]
וכל זה זורק אותנו אל השאלה הבלתי נמנעת – מיהו בעל הידע במערכת הזו? [לא הוקשה שלוחה, רע"ם וחד"ש ממתינים שתלחצו]
כשלוקחים את כל המאזן העדין הזה אל שאלות מערכתיות, בעולם של הקפיטליזם המאוחר, מה קורה ליחסי הכוח בהקשר הזה בדיוק, של הבעלות על הידע? [תודה על שיחתכם ועל הקשתכם, אבל אין מענה בצד השני. אנא נסו שנית. להתראות.]
המון שאלות ומולן מקרל אחד קטן. וזוהי רק ההתחלה... אז אל תחכו, פשוט תתחילו לדבר! אנחנו כאן בשבילכם, עם כל מה שמעיק. לא מבטיחים הקלה משמעותית, אבל אפשר לארגן איזה לייק ושיתוף – זה יעשה לכם טוב, תנסו, מה איכפת לכם.
-
וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת
שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר,
זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַיחותמים את פרקי האהבה שלנו עם השיר שאיתו התחלנו. [איזה שיר אידיוטי, למה אני קורא אותו בכלל?] כי בסוף מה נשאר? אחרי כל הדברים המתוקים, כל החנדלאך, החיזור, הציפייה ורגעי התשוקה – בסוף שוב ממתין לנו הכאב. [אין שום כאב, לא מזיז לי!] כבר רמזנו על כך בפרקים הקודמים: באהבה יש נפגעים. [פחחח, מי נפגע, ממי? ממך?] על זה, רובנו מעדיפים לא לדעת דבר. אבל למה בעצם זה קורה?
עמרי ותומר מצטיידים בדלי של בן אנד ג'ריז ופוצחים במרתון רום-קומז כדי למצוא את התשובה. [נמושות!] מתחת לכרבולית, הם מגלים את ז'יליין בנדה שאתחיל להפנות אצבעות מאשימות ולצווח על נטישת הערכים האוניברסליים. האם ייתכן שהתשוקה היא אויבת השוויון? [מה זה ההפרשה המוזרה הזו מהעיניים שלי?]
הם שלחו אותו לדרכו והדליקו את המרקע, אלא שבמקום "כשהארי פגש את סאלי" [אחח רוב ריינר, אללה ירחמו], הופיעה על המסך אנאל-ליבוביץ' קנהן ויש לה דבר או שניים לספר לנו על שנאה, ובעיקר השנאה לדמוקרטיה. האם זהו פרק על פוליטיקה? לא בהכרח, לא בהכרח – עוד נראה לאן אפשר לקחת את זה! [קחו אותי, קחו אותי מהעולם הזה כבר!]
כי שוב מגיע ללא הזמנה ידידינו [נישאר ידידים או שסתם אמרת?] הסלובני ז'יז'ק, שהסליק את עצמו פנימה בתוך דלי הגלידה, ועושה לנו סדר בכל הסמטוחה הזו. כמובן שבאהבה יש נפגעים, וברור שהיא לא שוויונית. אהבה היא למעשה אקט אלים! הפך השוויון!
ואפילו רובין וויליאמס ומילה קוניס יקפצו לביקור קטן, אז עם כל הסלבים האלה וכל הדמעות שנזיל יחד [בוהוהוהו!], איך לא תבואו לשמוע? אז יאללה, כנסו לכרבולית, תנו לייק ושיתוף – ולחצו על פליי.
-
אֵי מוֹלֶדֶת אַהֲבָה?
לֵב אוֹ רֹאשׁ לָהּ נַאֲוָה?
מַה לָּה מַאֲכַל־תַּאֲוָה?
עֱנוּ, עֱנוּ!
את שאלת השאלות שייקספיר שואל פה דרך פיה של פורציה, לא? [סליחה?] אהבה, זה בראש או בלב? [סליחה, מישהו פה יכול לעזור?] מהו יעד התשוקה? האם זו כלל תשוקה? אחחח כמה שאלות [מישהו יכול להזמין פורץ? ננעלתי בתיבה!]. ננסה לאט-לאט לפרום את פקעת החוטים הזו.
עמרי ותומר רוכבים על גב המקרל וצוללים עמו אל מחוזות חדשים במצולות האהבה. [מישהו...? הצילו...] כי עם כל הכבוד לשייקספיר וכל המליצות היפות, היום רובנו מוצאים אהבה בטינדר, או בבאמבל אם אנחנו מחזיקים מעצמנו פרוגרסיביים. צדפה נוצצת נפתחת בפנינו ומתוכה פורצת אווה אילוז – ויש לה מה לספר לנו על אהבה בעולם המודרני ובעיקר, למה היא כל כך כואבת. [עופרת, אלוהים, אני נושם עופרת!] כן-כן, הקפיטליזם הוא שוב החשוד המיידי.
מאחורי שושנת ים ענוגה, מציץ ידידנו הוותיק זיגמונד ועושה לנו סדר – לאהבה שני זרמים. חיבה ותשוקה פועלים במקביל. זה לא "או, או" כפי שהיינו רוצים להאמין, או כפי שפורציה תוהה לעצמה. [הכול סוגר עלי... בוא אופל מתוק, חבק אותי].
אבל החגיגה האמיתית מתחילה כששלמה יהודה שיינפלד מגיח מסילון תת קרקעי חמים ומציע פרשנות מופלאה למוטיב שלושת התיבות ב"סוחר מוונציה" [תיבות...? יש פה מישהו? הו, תודה לאל! אני כאן! אני כאן!] מה מנסה שייקספיר לספר לנו על המתח בין אהבה ופנטזיה? על האישה שהביאה אותנו לעולם, שנחיה איתה ושאליה ניאסף בבוא העת? [אני כאן!].
רגע לפני שנצוף חזרה אל האוויר הצלול [אוויר! אוויר!], רוז-פול וינסיגוארה מראה כיצד מתפקדת האישה כסימפטום עבור הגבר.
אז קדימה, שימו שנורקלים, תנו לייק ושייר, וצאו איתנו לסיבוב.
-
"רַכּוֹת רַגְלֶיהָ, כִּי לְעוֹלָם אֵינֶנָּהּ נוֹגַעַת בַּקַּרְקַע,
“עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ פּוֹסַעַת עַל רָאשֵׁי-הַגְּבָרִים בִּמְעוּפָה”.
ככה אנחנו אוהבים אותה, את האהבה – למעלה, למעלה בשמיים, מנשקת לנו את הראש בעדינות, לעולם לא בקרקע. אלא שבסוף, אנחנו צריכים לחיות עם האהבה כאן בעולם [ארכיפה! בואי, בואי]. התחלנו את המסע שלנו אל מהות האהבה דרך השירה, אבל בין הפואטיקה ובין המציאות כאן ועכשיו – תהום פעורה [ארכיפה! תפני לי את שולחן 3!].
עמרי ותומר עושים את המתבקש ביותר וניגשים לטקסט אלמותי שכולו נסוב סביב השאלה העתיקה: "מה זאת אהבה?". השתרענו על הכריות, מזגנו כוס יין, והצטרפנו אל אגאתון, אריסטופנס, סוקרטס ועוד חברים (כולל הופעת אורח מפתיעה, שלא נאמר אתנחתא קומית), אל אחד מהדיאלוגים היפים ביותר שנכתבו על ידי אפלטון [תעבירי לי פה סמרטוט, זהירות על החלילנית!].
סוקרטס על ההתחלה מפוצץ את הבועה המתענגת והמתפייטת שעליה אנחנו מתרפקים כשמדברים על האהבה. הוא מזמן את הכוהנת דיוטימה ומשתף אותנו בסוד כמוס – ה-Origin Story של ארוס הוותיק והטוב [ארכיפה! כמה אני עוד אקרא לך?!].
הרבה רמזים מרתקים הוא זורק לנו כאן: האם הארוס הוא החתירה שלנו אל שחסר בנו? האם ישנו מדרג בין סוגי התשוקות השונות? אהבה טובה יותר ופחות? ומה ראוי שנאהב יותר? סוקרטס אכן חכם גדול כשהוא מעלה את השאלות האלו בין חברים, עם כוס יין וקצת בידור [ארכיפה, יאללה תמזגי להם עוד סיבוב!].
אבל הכול מתהפך כשהוא נדרש להתמודד עם סיטואציה, כאן ועכשיו, בה בחור צעיר ומאוהב פגוע, ותובע ממנו מענה. כי בסוף, לאהבה יש נפגעים. ובדיוק כפי שבסוף המסיבה, אחרי שכולם ילכו הביתה, תגיע המשרתת לנקות אחריהם, כך גם מעבר לכל המליצות, השירה, ההגיגים והמילים היפות – נמצאים הנאהבים שחותרים אליה, מבולבלים, מבוישים, שיכורים, בלתי מסופקים.
אבל לא צריך להיות עצובים, הרימו ראש, מזגו כוס יין, תנו לייק, שתפו, לחצו על פליי.
מתחילים.
-
עֲלִי כְּבָר, שֶׁמֶשׁ, לְבָנָה סַלְּקִי,
הִיא כְּבָר חוֹלָה, חִוֶּרֶת מִקִּנְאָה,
כִּי אַתְּ יָפָה מִמֶּנָּה, יָפָתִי.
אחחחח, כמה מילים כבר נכתבו על האהבה [אחי..], כמה השתפכויות, כמה ערגה [גבר...], כמה זמן שהמתינו אוהבים [באמת כמה זמן..]. אבל בינינו, עם כל מה שיש לנו על הראש, בעיקר בזמן האחרון, למי יש עצבים לכל זה? [אחשלי, אני רעב טילים...]
אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים [האמנם?], מצהירים שאנחנו אוהבים [כיצד?!] ומוכנים לפעמים גם למות בשביל האהבה [או בשביל מנה פלאפל...]. אבל תכלס –אנחנו יודעים מה זה לאהוב? [לדעתי, אהבה זה עמבה]
עמרי ותומר לוקחים פניה חדה במסדרונות הדחויים ונכנסים אל קיטון בלתי צפוי [יש למישהו מילון?]. באיזה אופן הפכה האהבה לדבר הדחוי? [זה הסחוג, קצת שורף בחך, יעבור]
נתחיל במסע בין המילים שנכתבו על אהבה ואוהבים [לא קלט ת'רמז זה...], על פני שלושת רבעי מאה [הפלאפל הומצא באלף הראשונה... הא! ניצחתי!] וננסה להבין מה בחרנו לדחות בזמן הזה [מה לדחות... אל תתביישו, יש מספיק לכולם!].
לאה גולדברג [אוהבת הרבה פטרוזיליה] תגלה לנו שלפעמים המוות עדיף על אהובים אדישים [כאלו שלא אוהבים פטרוזיליה, בוגדים בקיצור]. אבל שום דבר לא יכין אתכם לכותבת הנוספת, שמוצאת את תביעות האהבה שלה דווקא בקפה של הבוקר [דירבאלאק לא שחור!] ואפילו ביומן [זאתי אוהבת בלאפה עם חומוסי, בדוק, יש סרטון טיקטוק].
במדף הסמוך, יחכה לנו מבקר הספרות פול ואלרי [הבחור לא טעם פלאפל מימיו] ויספר לנו עם מה באמת כותבים שירה [עם הרבה בצל...], וכיצד ניתן עם המכשיר המופלא הזה להפוך אויב לאוהב [ביס יחמם לבב אנוש!]
רומאן יאקובסון [עוד שחוך-פלאפל מקופח] יספר לנו על קולנוע שכבר שכחנו שהתקיים. מה טמן הממד הפיקטורלי [הא?] של הקולנוע הראשוני [למה לקלל...] שייתכן שבחרנו להשאיר מחוץ למה שאנחנו מכנים "אהבה"? [לא הבנתי...] שווה לשמוע, יש אפילו סיפור פיקנטי [הופה! חריף!] על ניצול יחסי מרות [חריף אש... לוהט!].
ולבסוף, שניה לפני שסוגרים את הדלת [של השירותים אחרי] ואוטמים שוב את קיטון האהבה לעד [סליחה... זה החומוס...], מסלסל יצחק יהודה גולדיצהר [בלוע פלאפל רציני!] מזמור סופי בהטעמה פרסית [עם לימון שחור] ומזכיר לנו כמה מתוקה יכולה להיות אהבה [כל ביס ביס!], כשמוכנים לקחת סיכון [עם כל החריף, אל תתאשכנזו לנו]. ואולי אפילו לגלות בסוף הדרך, שלא היה שם סיכון מעולם [שורף מכל כיוון, אבל בריא!].
טוב מה התחלתם להתייפייף לנו פה? אנחנו במלחמה, יאללה להתעורר! [תעמיס עוד מנה!]
שימו לייק, תנו שייר לפרק, האזינו, דברו איתנו וקדימה, אין זמן – האהבה לא מחכה! [וגם לא החציל...]
-
עמוק בחדר האפל, אנו לא רק צופים – אלא נצפים
בפרק הקודם עזבנו אתכם כך מול המסך, ניצבים מול ערימה של איברים מבותרים [תודה על זה ז'יז'ק!]. ואנחנו, היושבים בחשכה, מגששים ומחפשים אחר הפאלוס, אך ייתכן שמה שאנו מחפשים לא נמצא שם בחוץ, אלא הרחק הרחק מתחום המודע. אז שנצלול פנימה?
על הדרך, זהו את כל הציטוטים של גיבורי הקולנוע ששילבנו כאן, בימים שעוד היו גיבורים. בין הפותרים נכונה, יוגרל סירוס!
עמרי ותומר גוללים אחורה, אל המקום בו הפורנוגרפיה חדלה מלהיות סיפור. וגם מולבי מופיעה שוב, אבל עכשיו נשארת השאלה, האם המבט אכן גברי או נשי כאשר הוא נטול כל סובייקט, כשהאיבר מנותק מגוף קונקרטי? ["?You talking to me"] ואיך בכלל נכנס הלא מודע לכל הסיפור הזה, ומה הוא עושה לשאלת דימוי האישה בקולנוע? והאם זה בכלל דימוי?
אז זימנו את המומחה לענייני הלא מודע. פרויד מביא איתו את הגיבור האמיתי של תהליך הצפייה. האגו רוצה לקחת חלק סיפור, הוא רוצה, הוא מזדהה. בינתיים, הסופר-אגו, מחכה לנו בשקט מאחורי המסך. הוא מזכיר לנו שאחרי שהתענגנו, צחקנו, בכינו, שמחנו ונפלנו, גם נחווה את האומללות שלאחר-מעשה, את הרגע בו האחר אובד. ["The horror… the horror"].
לאקאן מתפרץ בדרמטיות ומנכיח מחדש את המסמן האבוד. הפורנו, הוא אומר סותם את האיווי בכך שהוא נותן לנו הכול כאן ועכשיו. אין חסר, אין יצירה ואז אנחנו נאלצים שוב לשאול, האם לאור כל זה, הפורנו הוא אכן בכלל אמנות?
אז היכן האישה בכל זה? אובייקט? דימוי? מסמן של האיווי של האחר הגדול? דבר אחד בטוח, כשהפורנו מצמצם הכול לאיבר, נמחק החסר ונמחק האיווי. אז אם פורנו איננו יצירה, ולא פנטזיה במובן המשחקי,
ואולי כבר איננו אפילו מדיום - אז מה הוא? מציאות? דימוי של מציאות?ננסה יחד להבין האם אנו הצופים גיבורים רומנטיים, קורבנות טראגיים או בכלל שותפים לדבר עבירה. ואולי על הדרך להבין מה חסר לנו שם [כי “There is no Spoon”], אבל איבר – בהחלט יש! אז הצטרפו אלינו, זרקו איזה לייק ושיתוף ואם יש כל תהיה, שאלה, ויכוח או נאצה ["I’ll Be Right Here"].
-
מצלמות, סאונד, זקפה, רול – אקשן!
איזה בלגן, איזה בלגן... וכמה עוד בלגן אפשר שיהיה? אל תדאגו, הפרק הזה הולך לבלגן לכם את הראש.
בפרק הקודם, תומר ועמרי חזרו אל המבט הגברי [אה...] וגילו שם את האישה [חצופים] במבע האירוטי [יאללה יופי...] בקולנוע הקלאסי [יש את זה ביותר קלישאתי בבקשה?]. עם מולביי הם שוחחו על פלוצנטריזם [מי?!] ומצאו עצמם תקועים עם השאלה - מי האובייקט בכל הסלט המטריד [מה אתם משחקים אותה!] של הפורנו?
אבל מה קורה כשעוברים מסקרלט אוהרה אל פורנוגרפיה [מעבר מעבר...]? פתאום אנחנו מגלים הרבה סימני שאלה, שמונחים איפה שקודם לכן הבמאי והמפיק הציבו מבע קולנוע חד-משמעי [באמת?]. אז מה קורה שם... מעבר למבט... ואיפה נכנס הפאלוס לכל הסיפור? [נו באמת...]
פתאום, בלי שום התרעה, ז'יז'ק [אמאלה!!!] נכנס לתמונה [לא שמישהו הזמין אותו, כן?]. ז'יז'ק מביא עמו [כמו תמיד] דימויים גרפיים מטרידים שיוציאו לכם את החשק מפורנו לחודש שלם [או לפחות אנחנו מקווים, ואל תספרו לנו אם לא]. אבל גם הוא מציב בפנינו שאלה – איפה הפאלוס?! [לא נמאס לכם?]
מקלאסיקה לפרוורסיה, ממבע קולנועי למבט פולשני, תומר ועמרי יגלו – מי באמת מסורס בכל הסיפור הזה, ובאיזה אופן הסירוס פועל פה, ולומדים דבר או שניים נשיות. אה כן... וגם על מוצארט! [יש למישהו איזה קונצ'רטו מיותר?]
עשרת הראשונים שיעשו לייק יקבלו סימפוניה של תודה בתגובה.
-
**טוק, טוק, טוק**
"שלום גברת, הבנתי שיש לך פה סתימה".
"מקווה שהבאת את מפתח הצינורות הגדול..."
**וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!**
כן, זה עדיין הסטריאוטיפ שלנו [שלכם? שלהם? אוף...] על הפורנוגרפיה. אבל בינינו, כמה שנים היא כבר לא נראית ככה? [תמיד עסוקים באיך היא נראית...] משהו בעולם הדימויים של התוכן הארוטי השתנה, כוחה של השפה מתנקז ממנו, משהו נותר עירום.
עמרי ותומר לוחצים על פליי [קליק], וממשיכים את הקלטת מהמקום בו הפסיקה בפעם האחרונה שנפרדנו [אי אפשר קצת להפריד ביניהם?]. מה קורה כשהפורנוגרפיה מתנתקת מהמסגרת הסיפורית והופכת לבליל של אקטים מפורשים ללא הקשר שאנו פשוט גוללים דרכם?
ואנדרווקן הוא הראשון שנפגוש בדרך וייקח אותנו צעד אחד קדימה [יד ביד, ולב בלב?]. מה שאנו מזהים בפורנוגרפיה מתחיל כבר בשפה שלנו היום [שלכם!]. כשהממד הסמנטי מפנה את מקומו יותר ויותר ל"אמיתי" [בדיונות בשקל! מי רוצה בדיונות בשקל!]. היומרה שלנו לתפוס את השפה כבעלת כוח מצווה [לא בקטע של עלייה לתורה, כן? תירגעו], שאם נקרא לדברים בשם "הנכון", המציאות תתוקן. האם זו הסיבה שההפשטה [הופה!] הזו מתרחשת גם בפורנוגרפיה? ומה זה עושה לנו?
עוד זה מדבר וסוזנה פאסונן כבר מכחכחת בגרונה [כולם לעצור, סוזנה מדברת!], מזכירה לנו שמה שפעם כלל עלילות מורכבות ופתלתלות, הצטמצם היום לכותרת קצרצרה. ואת כל הפנטזיה שלנו אנחנו מנקזים אליה. [אה...]
אך זה לא נגמר בדימויים עצמם, אלא גם באופן שבו אנו [אתם!] מתבוננים בהם. מולבי כבר תופסת את מקומה ומזכירה לנו שלפני הכול, יש שם אישה ואופי ההצגה שלה בקולנוע המודרני, הופך למעשה את העין לאיבר מיני [פרויד יגיד – איבר ארוגני]. אתם מדברים איתנו על פורנו, אבל למעשה – "המבט הגברי" הוא נחלתו של המדיום הקולנועי, נקודה. [היינו שמים סימן קריאה אבל... עם הפאליות לא מתעסקים! אופס...]
ואיך יוצאים מכל הפלונטר הזה? ניחשתם נכון, עם פרק נוסף! [אוי לא...] אבל למה לצאת כל כך מהר? [אתם באמת שואלים!?] יש משהו חמים ומחבק גם בתוך הפלונטר, לא ככה? [לברוח!!!] אז בואו, האזינו איתנו, תנו איזה לייק ושייר, אולי תיהנו כל כך שלא תרצו לצאת...
**וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!**
-
בין אם זה מסקרן אתכם, מדליק אתכם, אולי מגעיל ודוחה אתכם – הפורנוגרפיה הפכה להיות המוצר הנצרך הנפוץ ביותר ברחבי העולם... ורוב הסיכויים? שגם אתם הייתם, לפחות פעם אחת, צרכנים.
היא מלווה אותנו עוד מימי המערות ומאז שידענו ליצור, יצרנו זימה. והיום, הזימה עולה בסערה השמיימה – אל הענן. החוברות המקומטות והמצהיבות שהיו בעבר מוחבאות בקפידה מתחת למזרן המיטה, זמינות היום בקצות האצבעות. מה קורה היום לאל המפוקפק הזה, שאסור לדבר עליו, אך כולם עובדים? הנסתר והנגלה?
עמרי ותומר נועלים את הדלת, מסירים את האבק מעל הווידאו הישן ומתחקים אחר הנקודה הסינגולרית הזו, בה תמונות נעות הפכו לרכוש שניתן לצרוך בפרטיות ביתך. כדי להבין מה קרה לפורנוגרפיה, נצטרך להבין איזו מן חיה היא. עם תומס קולקה, נעלה לשאלה – האם הפורנוגרפיה היא בעצם אמנות קיטש?
לעתים קרובות בדיונים על נושא הפורנוגרפיה, דנים ביוצרים ובמשתתפים ועולות שאלות על ניצול והחפצה, אך לא פחות חשוב מכך לשאול: מה עושה הפורנוגרפיה לצופה? עם גיל כרוז, נניף את השלט ההרלדי שלנו וניקח את הגוף למסע פנטזיה קטן בימי האבירים, לצלילי שירת הסירנות של הפורנוגרפיה. מה יש במדיום הזה שגורם לסמלי לקרוס ומותיר אותנו מרודדים לאומללות גופנו?
וכמה אנשים בכלל צורכים פורנו? ובאיזה אופן? ומתי הופק סרט ה-Casting Couch הראשון בהיסטוריה? על השאלות הללו ועל עוד רבות אחרות ננסה להשיב בפרק הזה. אז יאללה, תשתובבו קצת איתנו, ואם באמת בא לכם לרגש, תנו איזה לייק ושייר, פרגנו.
קריאה נוספת:
תומס קולקה, "קיטש מהו?", עיון: רבעון פילוסופי ל"א 88-101 (1982)
לקריאה ברשת: https://www.jstor.org/stable/23349700Caroz, Gil. “Moments of Crisis”, NLS Congress 2015, Hurly-Burly 12.
- Visa fler
