Avsnitt
-
במיוחד לסוכות, אירחתי ב"סוכה הנפשית שלי" 5 חברים חדשים בחיי, התקבצנו ביחד, חתיכות מחלקי הפאזל של החברה הישראלית ותראו מה יצא כשמוכנים להתעניין באמת אחד בשני. הכרנו לפני מספר חודשים במסגרת תוכנית שנקראת "המעבדה לחיבורים", יוזמה של הפדרציה היהודית של ניו יורק, במטרה לקדם לכידות חברתית דרך עשיה משותפת. משתתפים בתוכנית הזו אלה ש"תורתם אמונתם", וכאלה שרק הדיבור על אלוהים עושה להם לזוז באי נוחות בכיסא. יש כמה שעומדים כבר כמעט שנתיים בקפלן, וכאלה שעומדים בצמתים אחרים. יש מי שחולם על פדרציה יהודית פלשתינאית שתקום כאן יום אחד, ויש מי שחולם על מדינה יהודית הלכתית. יש כאלה שעבורם האדמה היא קדושה, ואת אלה שעבורם הנאמנות למשפחה היא ערך עליון, יש כאלה שמבקשים לא להכנס לשום תווית. בקיצור הבנתם - חילוניים ודתיים, ליברליים ושמרנים, ימין ושמאל - מכל וכל. אנחנו כבר כמה חודשים בדרכים מנסים לסלול איזה נתיב שעליו נוכל לצעוד יחד, ולמצוא איך אנחנו יכולים להיות שותפים. איך עושים "אנחנו". בפרק הזה, סביב השולחן שלי באולפן מתארחים 5 מתוך החברים - רמזי הוא בדואי מרהט, יזם ומוביל טכנולוגי, מייסד ומנכ"ל עמותת science club , מעיhן היא חרדית מבית שמש, והיא מנהלת עירונית של תוכנית אורבן 95 בבית שמש, תוכנית המנגישה את המרחב הציבורי לקטנטנים, מיכל- מהישוב מורשת שבצפון' היא מנהלת התכניות בעמותת פעמונים - עמותה המסייעת ליחידים ולמשפחות לנהל חיים כלכליים מאוזנים. עדי מירושלים, היא הבעלים והסמנכ"לית של אתר החדשות "כיפה" והיא עוסקת כבר למעלה מעשרים שנה בתחום התקשורת וקשרי ממשל. עמרי מתל אביב, מנהל קריאטיב, תסריטאי ויוצר תוכן, פעיל במערך ההסברה נגד אנטישמיות. ואנוכי - פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית מהוד השרון. 6 אנשים שצמחו בבתי גידול שונים, באזורים גאוגרפיים אחרים, עם תפיסה פוליטית שונה, עם מקצועות שונים, ועם אהבה מאד דומה ועמוקה לבית הזה שלנו - ישראל. בשיחה אישית, מלב אל לב - שיחקנו יחד במשחק ה"תודו ליסט" ובאמצעות שאלות ההודיה - חלקנו אחד עם השני זכרונות ותקוות, סיפרנו על אבא ואמא, על המשפחות בהן צמחנו ועל אלה שיצרנו בהתבגרותנו, על אתגרים שעברנו, על המקומות האהובים עלינו כאן בארץ וגם קצת על החלומות שלנו לעתיד. לא דיברנו פוליטיקה, דיברנו "אנושיות" .לא דיברנו "מגזר", דיברנו חוויה פרטית ואישית.ועשינו לנו סוכת שלום, סוכה של שלום בתוכנו. בדיוק כמו המשאלה ההיא של שלומית שעליה אנחנו שרים מילדות
אם גם אתם רוצים לפתוח שולחן בסוכה שלכם או סביב ארוח החברים הבא - מוזמנים להכיר את ה"תודו ליסט"
בלינק - https://tinyurl.com/2v4ey55c
עוד על הקולאב, מעבדת החיבורים' תוכלו למצוא בלינק הזה
https://www.colab.org.il/
-
בתוך המציאות הישראלית הכל כך מורכבת בשנה/שנתים האחרונות, הספוגה בכאב ובדאגה, יש לא מעט ייאוש, ולא פעם רצון לברוח, להמריא מכאן לאנשהו, למקום שקט ובטוח, כזה שבו השמים לא מטפטפים טילים או רסיסי יירוט, כזה שלא צריך לצרוך בו חדשות על בסיס שעתי. רבים מפנזטים על חופשה, או רילוקיישן, או סתם הרפייה זמנית עד שהעניינים יסתדרו כאן ומישהו יתקן בשבילנו את המציאות. אבל זה לא באמת אפשרי, עבור רובנו, אפילו כשאנחנו נוסעים, אנחנו מופתעים לא פעם לגלות שארזנו גם את עצמנו במזוודה, עם כל ענייני הלב/הדאגות/הטרדות, והחיבור העמוק שיש לנו לבית שלנו, כאן בישראל. אז לכבוד השנה החדשה - קבלו את מה שאני מכנה "חומר מרחיב תודעה - גרסת הסאחית" (הגירסה שלי), הנה כמה דברים שאני עושה כדי להתרחב בימים של צמצום, כדי לא להרגיש נחנקת, כדי להיזכר בטעם החיים ובמשמעותם. לפני כמה שבועות אירחה אותי תאיר מורדוך בפודקאסט שלה. באתי לדבר אתה על האפשרות לצאת למסעות, להגביר את תחושת האנרגיה והחיוניות שלנו, ולגלות תגליות, גם בלי להחתים דרכון. אז הנה השיחה שלנו, ואני מאמינה שהיא תעודד אתכם בימים המורכבים האלה. ואמן שתשפ"ה תשיב אלינו במהרה את החטופים שלנו, את החיילים שלנו, את המדינה למסלול של תיקון ושיקום, ואת תחושת השפיות בבית הזה שלנו
-
Saknas det avsnitt?
-
שולה מודן, היא פסיכותראפיסטית, סופרת, עורכת, אשה רבת פעלים. ממש לאחרונה היא חגגה יומולדת 80 ובצמוד לזה היא חוגגת גם את לידתו של ספר חדש שלה. הזמנתי אותה לשיחה, ביקשתי לשמוע ממנה: "מה את כבר סוף סוף מבינה על החיים בגיל 80? ועל איך זה להיות בת 80? היא צחקה ואמרה לי מיד : "אני לא ממליצה", אז פירטתי ואמרתי שאני רוצה ללמוד מחוכמת הדרך שלה, כי היא אשה חכמה מאד בעיני, והיא אמרה שוב - "תראי, הרי כל אחד חורש את אדמתו בעצמו".. אז תספרי לי הנוף , ביקשתי ממנה, כי שולה יודעת לספר על נוף, על נוף פיזי ועל נופי הנפש, והיא מנסחת את זה כבר שנים רבות בכל העשייה המיוחדת והמגוונת שלה. הספר החדש שלה - "כל יום בולע שמש", נכתב בעקבות חוויה שעברה לפני חמש שנים כשהתאשפזה באיכילוב, אשפוז טראומטי,של מחלה בימי קורונה ובידוד. בימים ההם של בגידת הגוף, העסיקה אותה מאד השאלה - איך אפשר לחיות כשמחכים למוות? כמה שנים אח"כ היא כתבה על זה רומןץ במרכזו - חיבור מפתיע בין אשה שמאושפזת באיכילוב, המחליטה בלילה אחד של כמעט יאוש, לברוח לכמה שעות החוצה, אל הספסל שברחוב, ספסל, שעליו היא תפגוש הומלס. הספר עוסק בשאלות עמוקות על החיים ועל המוות, על הומלסיות ובית, על רכוש והיעדרו. וגם על האפשרות לחיבורי נשמה מפתיעים שהחיים מזמנים לנו. בעמודים הראשונים היא כותבת כך - "בלילה השישי בבית החולים, בבידוד, מיוסרת, הגיחה מתוכי ההבנה שבכל יום, אני מידרדרת יותר ויותר, מחליקה לעומקו של בור. יכולה פחות, מתקשה בפעולות פשוטות, נחטפים ממני חלקיי המוכרים, בגדיי הרגליי, הגנותי, מעשיי ומחשבותי… כוח זר השתלט עלי. כבו לי האורות של עצמי". המשפטים האלה נשמעים כאילו נכתבו על כולנו, היום. על החוויה הישראלית שלנו עכשיו, על כך שנחטפים מאתנו חלקיינו המוכרים. רבים חווים את התקופה הזו כבור, ומרגישים גם הם את החשיכה הזו של "כבו לי האורות של עצמי". מוזמנים לשיחה על השאלה מה ניתן לעשות כדי להדליק את האור בחזרה.
-
אנחנו רגילים לשאול את עצמנו - מה אנחנו חייבים לילדים שלנו? איך להיות הורים טובים? אבל בשיחה הזו, הפכנו את השאלה - "מה הילדים שלנו חייבים לנו?" והאם בכלל? ומה עושים עם התלות שלנו בילדינו? עם המשאלות והאכזבות והשמחות והדאגות,וכל עיסקת החבילה הרגשית הזו הכרוכה בחווית האימהות. האורחת שלי היא ליהיא לפיד, עיתונאית, פעילה חברתית, צלמת וסופרת. היא פרסמה 13 ספרים, ברבים מהם היא משרטטת קווים לדמות החוויה האימהית. ליהיא היא בעצמה אמא לשני ילדים. בתה יעלי שאובחנה כבר לפני שנים על הרצף האוטיסטי,היא ילדה מיוחדת שהפכה את ליהיא לאמא מיוחדת ועיצבה גם משהו בתחושת השליחות שלה - להשמיע את קולם של אנשים מיוחדים, לעשות להם מקום בשולחן המשפחתי ושייכות במרקם החברתי. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על הקשר המורכב והפלאי הזה שבין הורים לילדיהם. על קירבה ומרחק, משאלות ואכזבות, שייכות וזרות. אני בטוחה שתתחברו או כ"ילדים של" אמא כלשהי… או כ"הורים של" ילד כלשהו, או גם וגם
-
"עוד לא אבדה תקוותנו" - מזכיר לנו ההמנון הלאומי שלנו, אבל בימים האלה - נראה שצריך להתפלל לא רק לשלומנו ולהישרדותנו אלא גם ליכולת שלנו לשמור על התקווה. תקוה, יש הגורסים, היא מה שנשאר לנו "להחזיק" כשאין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות, אבל בפרק הנוכחי נדבר על תקווה פעילה- על תקווה שכרוכה בהגדרת מטרות ברות מימוש ובחתירה בלתי נלאית למימושן. נספר על מחקרי המדע של התקווה, ונצייד אתכם לא רק במחשבות אלא גם בטכניקות שיעזרו לכם למלא את מחסני התקווה שלכם שהתרוקנו. האורח שלי, פרופ' בן קורן הוא רופא, אונקולוג בכיר, והוא גם חוקר כבר למעלה מ 20 שנה את המדע של התקווה. יחד עם אשתו דבורה, מטפלת משפחתית הקים את ארגון "גישה לחיים", שמציע סדנאות תקוה לאנשים. בשיחה מרגשת במיוחד הוא מספר לי על חייו, על תפיסת עולמו ועל השליחות המקצועית שלו. בימים עכורים שכאלה, השיחה והמפגש שלי עם פרופסור קורן היו קרניים של אור ומזור לנפש. אני בטוחה שכך תרגישו גם אתם כשתאזינו. ואם אתם רוצים לבחון את עצמכם - עד כמה אתם "תקוותיים" - הנה המדד - the adult hope scale מתורגם לעברית - https://forms.gle/55oVriKEkanKM4KN7
-
דמיון הוא תכונה שניתנה לאדם כדי לפצותו על מה שאינו, וחוש הומור - כדי לפצותו על מה שהינו. - כתב פעם אוסקר ויילד. בימים קשים,אנחנו זקוקים לשניהם, לדמיון כדי להאמין שהמציאות תשתפר יום אחד, ולהומור - כדי שנוכל לשאת את זה בינתיים. מחקרים פסיכולוגים מצביעים על כך שהיכולת להשתמש בהומור היא סוג של חוזקה, שריר שאם מפתחים אותו, פשוט עוזר לנו לעבור את החיים האלה, על המורכבות שלהם, עם הראש קצת יותר מעל המים. הומור כסוג של "שנורקל נפשי". בפרק הנוכחי אני מארחת את עינב גלילי, עיתונאית, אשת תקשורת, אשה שמחזיקה ארסנל של מילים, והן נשלפות, מדוייקות, תופסות את מצב האדם, ומנסחות אותו, תמיד עם דוק של הומור, ציניות, סאטירה. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על החיים בכלל ועל המסע הפרטי שלה. על כאבים ועל הומור. על אהבה וזוגיות, על זכרונות הילדות שלה, על האופן שבו למדה מאביה שאין רגע שלא מתאים לרכך אותו באמצעות מבט קורץ. ודיברנו גם על הומור בחדר הטיפולים. על האופן שבו הומור מחבר בין אנשים, והופך אותם לרגע לבעלי ברית של הבנה, שותפים לרגע של הסתודדות פרטית מול המציאות
-
פרופסור מירב רוט היא פסיכולוגית, פסיכואנליטיקאית סופרת ומומחית לטראומה. בחייה האישיים היא מכירה את החוויה של טראומה פתאומית, של בולען כזה השומט את הקרקע מתחת לחיי המשפחה. כשהייתה בת 18 נהרגה אחותה הבכורה מיכל, בתאונת דרכים. האובדן המשפחתי הנורא,היה למעשה בית-הספר שלה להתמודדות עם טראומה ועיצב לא רק את חייה האישיים אלא גם את השליחות המקצועית שלה. מאז ה-7 באוקטובר מרב עסוקה בלווי,טיפול ותמיכה במאות נפגעים, אנשים שאיבדו את היקר מכל, משפחות חטופים, מפונים, וגם אנשי מקצוע המלווים אותם. היא יודעת לעמוד עם הנפגעים על סף התהום ולעזור להם להאמין שימצא להם סולם, משהו שיעזור להם לטפס למעלה על החבל של הדחף לחיות, משהו שיעזור להם לדבוק בחיים ולא לסגת אל ה"מוות הנפשי" שהטראומה מושכת אליו. בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש -"מלחמות יצרים בספרות העולם ועל ספת הפסיכואנליזה" במרכז הספר מירב משרטטת את קוי המתאר של כמה מהמאבקים היסודיים המתחוללים בתוך נפש האדם. כמו למשל המאבק בין הדחף לחיות, לבין הרצון למות במצבים מסוימים. בשיחה מלב אל לב אנחנו צוללות לסיפור חייה האישי והמקצועי, לזכרונות הילדות שלה בבית בו גדלה, בבית שבו כולם כתבו, וגם קראו זה את כתביו של זה, בית שבו ארוחת הצהרים כללה קציצות ואורז וגם דף ועט ומשחקי מילים וריצה הלוך ושוב לאנציקלופדיה. שיחה על המתנות הנפשיות שקיבלה מאימה הסופרת שולמית לפיד, ומאביה העיתונאי הסופר והפוליטיקאי טומי לפיד' ומהקשר הקרוב והמיוחד שלה עם אחיה, יאיר לפיד. שיחה על תפקיד ותפקוד, על "אמונה שיש בה עשייה", על אופטימיות ועל האפשרות לבחור בחיים למרות ובנוכחות משברים נוראיים
-
רבים מאתנו חוו בחודשים האחרונים, מאז ארועי ה7 באוקטובר, רגעים של פחד מצמית. וזה ממשיך - כל אזעקה, כל "הותר לפרסום", כל נוטיפיקציה שקיבלנו בynet, הכל מעורר ללא הרף את מנגנון תגובת הפחד בגוף ובנפש שלנו. קשה לחיות עם כל כך הרבה פחד באוויר, אבל בפרק הנוכחי - ננסה להתיידד קצת עם הרגש הבסיסי הזה, להבין למה פחד הוא רגש חשוב, הישרדותי, מציל חיים לפעמים. נשרטט את ההבדל בין פחד לבין חרדה. נבין מדוע פחד עשוי להיות מדריך טוב ברגעים מסויימים, אבל חרדה - היא זו שממררת את חיינו ומצמצמת אותנו. האורחת שלי, ד"ר קרן בן יצחק, היא חוקרת מוח העוסקת ברגשות, במיוחד בשאלה - מדוע חשוב להרגיש? היא גם פסיכותרפיסטית שמטפלת באנשים המתמודדים עם חרדות ופוביות. היא עצמה הגיעה לתחום של חקר המוח אחרי אירוע מסכן חיים שעברה כשהיתה בשנות ה-20 לחייה ונקלעה לשוד מזוין. האירוע ההוא הותיר אותה עם חוויה של פוסט טראומה, כזו שהיו לה תסמינים יומיומיים למשך שנה, ואלה שלחו אותה למסע של למידה מקצועית ואישית - על מנת לעזור לעצמה להחלים, ובהמשך גם לרבים רבים אחרים. בשיחה מעודדת, שתנסוך בכם אומץ, נצייד אתכם גם במחשבות וכלים שיעזרו לכם - לא לפחד מהפחד
לאתר של שירלי יובל-יאיר- https://shirley-yuval.com/
לפרטים על סדנת "פסיכולוגיה חיובית בימים קשים" -https://tinyurl.com/ywwdcarw
-
לפני שנים כתב דוד גרוסמן את הספר הנפלא שלו - "מישהו לרוץ איתו" והכניס למטבעות הלשון הפרטיות שלי עוד מושג. מישהו לרוץ איתו - זה מישהו שיכול להיות לי מלווה, זו יד שמחזיקה את שלי, זה מישהו שאני יכולה לסמוך עליו, זה מישהו שיעזור לי לדחוף בעליה כשאני מתעייפת. האורחת שלי נינה אבן עזרא, היא מישהי לרוץ אתה, גם במובן המטאפורי, וגם במובן הממשי. נינה היא פסיכולוגית קלינית, והיא בעצמה אצנית. אחרי הרבה שנים שבהם בתור מטפלת היא ישבה עם אנשים והקשיבה להם בחדר הטיפולים, ובשעות הפנאי היתה רצה בפארק ומקשיבה לפעמים לשכניה לריצה, היא הבינה שצריך לחבר בין העולמות האלה, ובנתה שיטת טיפול באמצעות ריצה. בפרק היום נשמע על נינה ועל שיטת העבודה המרתקת שלה, אבל זה הרגע להגיד לכל מי שרק המחשבה על ריצה מעייפת אותו, שזה בכלל לא פרק לאנשים שאוהבים בהכרח לרוץ, זה פרק שיעורר בכם מחשבות - על מה שקורה לנו כשאנחנו מצליחים לשים לעצמנו יעד פיזי מדיד ולעמוד בו, תלמדו בו גם למה חשוב להעלות דופק, ואיך זה עוזר לנו להתמודד עם פחד וחרדה, נדבר בו על החיים ועל ריצה, ועל מירוץ החיים. וכמו תמיד ניתן לכם כמה רעיונות ומחשבות לדרך שלכם, כאלה שעשויים לעזור לכם לשפר את בריאותכם ואת מצב הרוח
מזמינה אתכם - לשפר את מצב הרוח שלכם ולהצטרף לסדנה שלי - פסיכולוגיה חיובית לימים קשים
כל הפרטים בלינק - https://tinyurl.com/ywwdcarw
-
היום נדבר על מה אפשר לעשות "בשביל המחר"? הסיפור האישי של האורחת שלי מקפל בתוכו את החוויה הישראלית, זה סיפור על אובדן וכאב, וגם על צמיחה ועל היכולת להתמיר כאב אישי - למפעל חיים משמעותי. בשנת 1969 ענת סמסון-יופה היתה ילדה בת 12 כשאביה, חנן סמסון, נהרג בעת שירות מילואים במרדף אחרי מחבלים בבקעה. שנים רבות אחרי כן, כשענת כבר היתה אמא ל3 ילדים משלה, ובנה הבכור התגייס לצבא - היה כנראה איזה טריגר. טריגר שהוביל אותה להקים את עמותת "בשביל המחר" - מיזם חברתי, שמטרתו ללוות את כל מי שעבר חוויה משמעותית במהלך שירותו הצבאי, ולעזור לו לעבד את החוויה ההיא. ענת הבינה כבר לפני שנים רבות, את מה שעכשיו ברור גם לצה"ל ולמשרד הבטחון - ההבנה שההגנה על הנפש, היא האפוד הקרמי של החיילים שלנו. ההבנה שמי שהיה בשדה הקרב, משהו נגרע בו, הוא לא חוזר הביתה כתמול שלשום, הוא נושא מטען, מטען שצריך לעבד, מטען נפש, שכדי שלא יהפוך למטען נפץ פנימי צריך לתת לו מקום. אנחנו נפגשות לשיחה על משברי חיים ועל היכולת לעבד אותם ולהתאושש מהם, על בורות שנפערים בחיינו ועל האפשרות לטפס החוצה מהם, על טראומה ועל האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית
-
כל אדם זקוק למשמעות בחייו, אבל לא כולם יוצרים לעצמם חיים בעלי משמעות. כל אחד רוצה שחייו יבטאו את בחירותיו, אבל רבים תופסים את עצמם כקורבנות של נסיבות חייהם. איש אינו רוצה לחיות סתם, ללא תכלית, יעד, פשר או מטרה. איש אינו רוצה לפספס את חייו, לבזבז אותם, להופיע על במת העולם מבלי להטביע חותם ואז להיעלם בלי להותיר זכר. רבים חשים כי חייהם הם בעלי משמעות במידה מסוימת, מי יותר ומי פחות, אבל לא רבים יאמרו בלב שלם שהם חיים את החיים שהם מבקשים לחיות, או שהם חיים את הגרסה הטובה ביותר של חייהם. רבים נמצאים היכן שהוא באמצע, בין חיים משמעותיים לבין חיים חסרי משמעות, שבהם גוברת הסכנה לדיכאון - הציטוט היפה הזה הוא מתוך מאמר שכתבה ד"ר תמי יגורי, האורחת שלי בפרק זה. נפגשנו לשיחה על המושג המעורפל הזה - תחושת משמעות בחיים? מה זה בכלל? מתי ואיך אנחנו יודעים שהחיים שלנו מלאי משמעות, שמשהו שאנחנו עושים משמעותי? וגם -למה זה כל כך בריא עבורנו? ואיך כל זה קשור לאושר שלנו? תמי היא מרצה בכירה לפילוסופיה, וגם סופרת שכתבה את : "פתרון חידת המשמעות", "אומנות המשמעות: הדרך למציאת מהות חייך". היא מציעה להחליף את החתירה לאושר, בחתירה למשמעות. היא פיתחה את גישת "אמנות המשמעות" כדי לעזור לאנשים לחפש ולמצוא את ההגדרה המדויקת ביותר למשמעות בחייהם. היא עושה את זה באמצעות ראיון מובנה. בפרק הנוכחי - התנדבתי בעצמי, "לשכב על הספה הטיפולית" של הד"ר לפילוסופיה ולנסות באמצעות השאלות שלה, לנסח משהו על משמעות בחיי בשלב זה
-
החיים מלאים "בגם וגם" - אושר ועצב, תקווה וייאוש, אומץ ופחדים, עירנות עייפות, הכל מכל וכל. בימים כאלה שבהם הגרביטציה לכיוון השלילי חזקה במיוחד, בואו ננסה להתמקד גם במה שעובד, ולא רק במה שהלך לאיבוד. בפרק ה"תודו ליסט" עם דניאלה לונדון דקל ולייזה פאנלים, נכיר אותן דרך סדרת שאלות על הטוב בחייהם. שיחה מענגת - על הגיל ועל המתנות שהוא מביא איתו, על חברות נשית, על מה שקיבלו בבית בו גדלו ומשמש להן צידה טובה לדרך, ועל האומץ להישיר מבט אל המציאות ולראות נכוחה
-
אנחנו רוצים להיות בריאים ומאושרים לנצח, אבל מחלות ומשברים הם חלק מהחיים שלנו. מחלה היא אתגר לגוף ולנפש, ויש לה נטיה "לצבוע" את כל התמונה בשחור, להשכיח מאיתנו את האזורים הבריאים של חיינו.הפרק הזה מיועד לכל מי שמתמודד כרגע עם מחלה, מכל סוג. (אני חושבת גם על מה שקורה לנו בישראל כרגע כמו על סוג של מחלה, משבר נוראי שהתפרץ. חלקו תוצר של הרבה תהליכים רעים ותת קרקעיים שמתרחשים כאן כבר שנים)כך או כך, בחיים של כולנו יש תקופות שבהן אנחנו צריכים למצוא כוחות כדי להתגבר על מחלה, לפעמים פשוט ללמוד איך לחיות בנוכחותה, לחזק למולה את מערכת החיסון שלנו, לבנות לנו צבא הגנה פנימי. ויש הרבה מה לעשות כדי לעזור לעצמנו להתמודד טוב יותר עם משברים שכאלה.ארזתי לכם כאן כמה מחשבות וגם כלים פרקטיים שתוכלו להיעזר בהם כדי לטפל בעצמכם טוב יותר. ושנהיה בריאים, אמן
-
כסף מסובב את העולם - הוא שיר הנושא של המחזמר "קברט", והוא גם פזמון נפשי שמלווה את חיינו. כסף, קשור להישרדות שלנו כי הקיום שלנו תלוי בו, אבל הוא קשור גם לתיאבון שיש לנו, לחשקים שלנו ולאופן שבו אנחנו מנהלים את החשק, לא רק את חשבון הבנק. בפרק היום - נדבר על מערכת היחסים המורכבת שבין אדם לבין כספו, על האופן שבו היא נקבעת ומתעצבת בבית שבו גדלנו. ממה שלמדנו (לעיתים באופן לא מודע) על היחס של הורינו לכסף, ממה שהיה או לא היה בבית. איך אנחנו תופסים כסף? מה מותר ומה אסור? מה מראים ומה מסתירים? ואיך כל העניין הזה מסתבך כשאנחנו מקימים בית עם אדם אחר, שגם הוא מביא אל השולחן את סיפור ילדותו?
האורחת שלי היא שרית אמיתי, מאמנת עסקית, תרפיסטית פיננסית, ומחברת הספר "אינטימיות פיננסית - איך לדבר על כסף בתוך זוגיות". נדבר על האפשרות ליצור מערכת יחסים חדשה עם "מר כסף", וגם לשפר את התקשורת סביבו. נצביע על גורמי המצוקה העיקריים שיש בין בני זוג - סביב כסף, וכמובן - נציע דרכים להתקרב, לחתור לאינטימיות ולשפר גם את הרווחה הכלכלית וגם הרווחה הרגשית שלנו סביב כסף
-
חשק?? זוכרים את הדבר הזה? רבים מאתנו מתקשים להרגיש חשק בתקופה הנוכחית, גם המלה "בא לי" ירדה למחתרת, נשמעת כמו שפה אסורה. חשק, עירנות, תחושה של משחקיות, האפשרות להתמסר בלי להיות דרוך- כל אלה נרמסים תחת כובד משקלם של כאב ודאגה, בושה ואשמה. בפרק הנוכחי נדבר על האפשרות לעורר את הדופק המיני שלנו, ולהחזיר חיוניות למרחבים שהתייבשו. נדבר על מיניות כתחושה של חיות וחיוניות, ככוח חיים, הרבה מעבר ל"יחסי מין". האורחת שלי, מיכל ניר, היא מטפלת מינית וזוגית וותיקה, היא מרכזת את התוכנית לטיפול מיני באוניברסיטת בר אילן. ומחברת הספר "מיניות בלב פתוח". מוזמנים לשיחה פתוחה על מיניות בימי מלחמה אבל גם על מיניות לכל אורך חיינו. על החשק -כחוויה דינמית ומשתנה לפי עונות השנה ועונות החיים. שיחה אופטימית בימים קשים, שתציג לכם גם כמה שאלות מרתקות שמומלץ לשאול את עצמנו, אם אנחנו סקרנים להבין את עצמנו לעומק, גם כיצורים מיניים
-
בהיפרד האור מהשמש - נברא הבוקר/ בהיפרד הפרח מהעץ - נברא הפרי/ בהיפרד האד מהמים - נברא המטר/ כל החיים פרידה הם- ולמה נירא אותה שנינו? - כך כותב המשורר עומר חיאם, ומזכיר לנו את העובדה שזה טבעו של הטבע, הרצוף תהליכי שינוי ופרידה.ובכל זאת - למרות הידיעה הזו אנחנו כל כך יראים את הפרידה, וכל כך כאובים כשאנחנו נאלצים להיפרד. בפרק הנוכחי נפנה מבט אמיץ לשאלה - איך ממשיכים אחרי אובדן, איך חיים עם החסר והגעגוע? מנין מוצאים כוחות? היום נדבר על החיים שאחרי המות. בישראל שאחרי ה7 באוקטובר יש המוני אבלים, אנשים שחרב עליהם עולמם, והם מנסים לגשש בתוך הערפל הסמיך של הכאב. גם ברמה הלאומית - כולנו חיים עכשיו אחרי המות. האורחת שלי היא סיגל ביבר, היא מגדירה את עצמה בין היתר "מתלמדת בחיים ובמות". לפני 24 שנים נפטר בנה שהיה אז בן 4, הפרידה ההיא שינתה את מסלול חייה. בתקופה הקשה ביותר של חייה, שרויה במשבר עמוק, בצער ופחד. בעת גסיסתו של בנה זהר ז"ל - היא חיפשה מזור, הכוונה, משהו שיחזק אותה. "רציתי להמשיך לחיות, לא רציתי למות איתו" היא מספרת. "היוגה הגיעה אלי כשהייתי מוכנה לה, גיליתי את עוצמת הריפוי העצמי דרכה. את הבחירה בחיים". כיום, סיגל היא מורה בכירה ליוגה תראפיה, היא מרצה ומלמדת את הפילוסופיה המעשית ויישומית של היוגה ומרכזת את המסלול להוראת היוגה למתמודדים עם מחלת הסרטן בוינגיט. בשיחה מלב אל לב, מרגשת במיוחד- אנחנו צוללות אל הסיפור האישי שלה, על מה שעזר ואיפשר לה לבחור בחיים
-
יש כל מיני דרכים לחיות "רחב" - אפשר לנסוע ברחבי העולם, להכיר צורות חיים אחרות, לעבור ממטוסים לאוניות לרכבות, לצאת להרפתקאות (כל זה נראה רחוק מאד מאיתנו כרגע) . אבל המחשבות שלנו, יודעות לדלג על מעברי גבול, ואפשר לנדוד על גבן. למעשה המוח שלנו מקדיש כ 47% מזמן הערות שלו לפעולה החשובה הזו שנקראת "נדידת מחשבות". אני יודעת מה אתם חושבים… בימים משבריים הכניסה פנימה למחשבות היא לא תמיד המרחב המוגן שאנחנו מחפשים (בתוך הראש מחכות לנו הדאגות, תסריטי האימה, שאלת ה"מה יהיה" - אולי עדיף מהר מהר להידבק לנטפליקס?)ולכן, דווקא בימים של תחושת צמצום ומצב רוח נאחס, נדבר בפרק הזה על אפשרות מיוחדת שיש לכולנו - להרחיב את התודעה שלנו. נדבר על האופן שבו תוכלו לנדוד עם המחשבות שלכם - לטובה! האורח שלי, פרופ' משה בר, הוא חוקר מוח בעל שם עולמי. הוא היה ראש המעבדה למדעי העצב הקוגנטיבים באוניברסיטת הארווארד, ואח"כ שימש כראש המרכז הרב-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן. פרופ' בר גילה במחקריו שדווקא חוסר ריכוז, התפזרות של הראש ומחשבות נודדות הם מפתח חשוב למצב רוח טוב ויצירתיות. עכשיו הוא עושה מזה סטארט־אפ שנלחם בדיכאון באמצעות אפליקציה מיוחדת. בשיחה מלבבת (ששיפרה מאד את מצב הרוח שלי) היתה לי הזדמנות להציץ על החיים דרך העינית של חוקר מוח, ולחזור עם תובנות ואפילו כמה פרקטיקות מעודדות
-
בגוף אני מבינה - קרא דוד גרוסמן לאחד הספרים שלו, ובפרק הנוכחי אני מארחת מישהי שמבינה בגוף, ומבינה גם באפשרות להיעזר בו וביכולת התנועה הטבעית שלו - על מנת לצאת מתקיעות, להשתחרר מתחושת הצמצום, הכאב והפחד של הימים הנוכחיים. רננה רז היא כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת ובפרק הזה אנחנו מדברות על שפת הסתרים של הגוף, על איך להקשיב לה, על תרגילים פשוטים שתוכלו להכניס ליומיום שלכם כדי להשתמש בגוף כתחנת עגינה, על הריפוי שיש בריקוד ועל הרקדן הטבעי שיש בכל אחד מאיתנו. נספר לכם גם על המדע שמאחורי התנועה, ועל דרכים נפלאות לשחרר למחזור הדם שלכם חומרים כימיים המכונים "מוולקולות של תקווה" כאלה שיעזרו לכם להאמין שיהיה טוב
-
להתראות, תהיו בבית" - ככה רותי היתה מפטירה ליד הדלת בכל פעם שהיתה יוצאת מהבית בילדותה, משמיעה מין פזמון חוזר של ילדה, קצת חרדתית, שרגע לפני שהיא יוצאת לעוד הרפתקאה עצמאית מחוץ לבית -משאירה אחריה את המשאלה -"תהיו כאן כשאחזור - אבא, אמא, ביטחון, חיק. רותי לא ידעה כילדה, שכשתהיה בת 20, הא תתיתם מאמא שלה. שנים רבות אח"כ, היא תמצא בבית אביה, ארגז עם חליפת מכתבים שהתקיימה בין הוריה בצעירותם, בשנים שבהן היא עצמה עוד לא נולדה. והיא תצא למסע של גילוי, שיחצה עשרות שנים ואוקיאנוס של געגוע. מסע היכרות מחודשת עם אמא ואבא שלה, עם מי שהיו, עוד לפני שהיא עצמה נולדה. וזה יתגלגל לספר היפה שכתבה : "ימים ראשונים". את השיחה שלי עם ד"ר רות קלדרון הקלטנו ב5 לאוקטובר. לא ידענו אז שתיכף העולם יתהפך עלינו, הבית שלנו לא יישאר כמו שהיה, וגם יושביו. ושיחה על געגוע תקבל משמעות אחרת ומצמררת.זו שיחה על האפשרות להכיר את ההורים שלנו, בדרך חדשה. שיחה על האפשרות ליצור "זכרונות חדשים" עם מי שהיו ואינם. ד"ר רות קלדרון היא סופרת, חוקרת תלמוד, אשת חינוך ומייסדת בית המדרש "עלמא", בית לתרבות יהודית
-
אני חושבת שצמד המילים שאני שומעת הכי הרבה מאז אירועי ה7 באוקטובר - הוא "אין מילים", ומצד שני,בחוויה האישית שלי- יש עכשיו יותר מדי מלל. מין שילוב מוזר של "אין מילים" אבל יש עודף מלל. בשיחה מלב אל לב עם הסופר אשכול נבו - אנחנו מדברים על היכולת להתנחם באמצעות מילים ועל השאלה איך מוצאים אותן. על האופן שבו מילים עוזרות לנו לעשות קצת סדר בתוך הכאוס הרגשי שלנו. ואנחנו מדברים גם על אהבה. על הקשר של אשכול להוריו, ולילדיו, ועל הרצון החזק להביע אהבה באופן מפורש, רצון שמתגבר בנוכחות העצב והמוות מסביב
- Visa fler
