Avsnitt
-
כל אדם נלחם באיזה קרב
כל אדם סוחב חתיכה של איזה סתיו
כל אדם בסוף הוא זר
ואין לדעת מאיזו מלחמה חזרהמעט שנדרש - לברור כל מילה
לגלות רגישות, לנהוג בחמלה
כמו שהיינו רוצים שינהגו בנו
כשאנחנו נלחמים את הקרב שלנו. -
Saknas det avsnitt?
-
זה לא עניין של פוליטיקה, תבין -
זה לא קשור לשמאל או ימין
זה לא עניין של גיל או של דת
או איזה פתק תשים בבחירות עוד מעטזה לא עניין של מה נכון או לא נכון
זה לא קשור לכלכלה או ביטחון
זה לבלוע את הרוק ולספור עד חמש
לפני שאתה פותח באש
זה לזכור שהכול כאן גם ככה נפיץ
זה להניח את הנשק לפני שתפציץזה לברור כל מילה, לרכך את הלב
לפני שאתה הופך אח לאויב
זה לזכור שאנחנו, כולנו, שונים
יש טירוף שם בחוץ, לא צריך גם בפניםזה לסגור את הפצע
לעצור את הדם
זה לא עניין של פוליטיקה,
זה עניין של להיות בנאדם. -
כשאמילי שואלת אותי על אהבה
אני מצטט לה שורה של עמיחי על מה זה אושר
היא תמיד אומרת, ״זאת לא באמת תשובה!״
מילים של אחרים כבר לא עושות עליה רושםאמילי אורזת בעצמה את העבר
אל תוך קופסה עם מדבקה של ״זהירות, שביר!״
היא תמיד אומרת שלחיות זה קצת יקר
אבל היא מוכנה לשלם את המחיראמילי קנתה לי שעון מזויף
היא אמרה לי, ״תזכור, הזמן משקר
תוציא את עצמך מהר מהמרדף
אין כזה דבר - להקדים או לאחר״אמילי נסעה לאיזה הר לפני שנתיים
טיפסה אל הפסגה והכירה שם אחד
שחילקו לו אגוזים אבל לא שיניים
אז הוא למד איך לפצח בידכולם הם כמו הגשם
אני רוצה להיות מבול
אמילי אומרת שכולנו התרגלנו
ואני כבר לא יודע
מי כאן השתגע
היא
או
.שאנחנו -
כשהייתי קטן, ההורים שלי עשו לי פאדיחות.
אבא שלי היה חוזר על כל בדיחה מאה פעם -
היא לא הצחיקה, גם לא בפעם המאה.
אמא שלי היתה מנסה בכוח להשתמש בסלנג -
"העוגה יצאה לי חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות.״
אז הייתי מתעצבן ומשתיק אותם כדרכם בקודש של בני הטיפש-עשרה.לכולנו יש רשימת עניינים לא פתורים עם ההורים שלנו -
אנחנו סוחבים איתנו כל הערה שיצאה להם מהפה,
כל עונש שקיבלנו מהם בצדק או לא,
כל ביקורת החלטית שלהם על ההתנהלות שלנו,
כל הרמת גבה, מבט מאוכזב והחמצת פנים על הבחירות שלנו בחיים.ואז, בוקר אחד אתה קם פתאום בוגר ומפוכח יותר,
וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק אותם.
הפנקס נסגר, והיד מפסיקה לרשום.
ממרחק הזמן אתה פתאום מבין את גודל האחריות שבלהיות הורה.
אתה פתאום קולט שהיית בן לא קל. שהם היו סבלניים כל כך לשטויות שלך,
לקריזות שלך,
לטעויות שלך.
אתה עוצר וחושב כמה הם נתנו לך.
כמה הם בנו אותך.
כמה הם השפיעו עליך.
ומאמין בלב שלם שהם עשו את הכי טוב שיכלו.אתה משלים עם זה שהם לא יהיו פה לנצח ומתייחס בסלחנות, בסבלנות ובעיקר באהבה אינסופית לפאדיחות האלה שפעם כל כך הביכו אותך.
אתה לומד להבין ולאהוב את הנודניקיּות שלהם.
אתה סבלני לטכנופוביה שלהם.
אתה מוקיר כל רגע, כל טלפון, כל הצקה וכל ארוחה משפחתית שלך איתם.פתאום, באמצע החיים, התפקידים מתחלפים -
אתה הופך להיות המגונן. השומר. ההורה. אתה דואג שלא ירמו אותם.
שלא יביישו אותם. אתה הופך לסנגור שלהם.
איש התמיכה הטכנית שלהם.
הנהג שלהם.
סוכן הנסיעות שלהם.ובעיקר, אתה משתדל להיות הבן שלהם, ונדהם לגלות שאחרי כל השנים -
עדיין חשוב לך לעשות אותם גאים.פתאום אתה מתייחס בכובד ראש לעצות שלהם.
לדעות שלהם.
לפתרונות שלהם.
אתה מבין שהם עברו דרך ארוכה,
שהארונות הפנימיים שלהם מפוצצים בניסיון ובחוכמת חיים,
ושגם אם הם לא יודעים מה זה אייפון איקס או איך מעלים סטורי -
בכל מה שקשור לאהבה, חברות, בני אדם וחלומות, יש לך עוד הרבה מה ללמוד מהם.אתה חוזר אחורה בזמן לתחנות חייך הצבעוניות ונזכר איך כל פצע, כל זיכרון, כל רגע של אושר -
עטוף בהוויה שלהם, קשור אליהם ושזור בהם.כן, כן, ככה זה קורה.
בוקר אחד אתה מתעורר,
וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק את אבא ואמא שלך.
אתה חושב על עצמך כהורה, ומתייחס אליהם כמו שהיית רוצה שהילדים שלך יתייחסו אליך.
אתה מתעקש, פעם אחר פעם, להודות להם.
לגרום להם נחת.
לצחוק מהבדיחה שלהם גם בפעם המאה.
ולהגיד להם שוב ושוב ושוב שהם הורים חבל"ז.
סוף הדרך.
פצצות לגבות. -
לפני כחצי שנה, בעודי מטייל ברחוב שלי,
נחתו עיניי על זוג נעליים בחלון הראווה.
אהבה ממבט ראשון.
הן קרצו לי.
אני פלירטטתי בחזרה.
היה קסם באוויר.
נכנסתי לחנות כדי לגלות שמחירן 950 ש"ח.
גם למחיר של אהבה יש גבול, אמרתי לעצמי.
יצאתי מהחנות בידיים (וברגליים) ריקות, ויריתי בנעליים מבט מלא געגועים.מאז עברתי שוב ושוב ליד חלון הראווה, והן תמיד חיכו לי.
גשם. שמש. רוח. גמר כוכב נולד. הן במקומן.
הצמדתי את האף לחלון הראווה כמו ילד בחנות ממתקים,
ושיכנעתי את עצמי לא להיכנע למחיר הלא הגיוני הזה (לעולם לא אבין אנשים שקונים ג'ינס במחיר של חופשה באירופה).הימים עברו.
הנעליים עודן בחלון.
ואני ממשיך להגניב להן מבטים שבורי-לב,
ולא מוכן בשום אופן לרעות בשדות נעליים זרות.יום אחד יצאתי לקנות קפה, עברתי ליד חלון הראווה ו... אלוהים אדירים!
הנעליים אינן!
הלכו לבחור יחף אחר שבטח קושר להן עכשיו את השרוכים.
את מקומן תפסו מגפיים מגושמים עם סקס-אפיל של סוליה.
אחרי שבכיתי על מר גורלי, החלטתי שככה רצה אלוהי הנעליים, ואני אתגבר.קאט.
אני בתאילנד.
טסתי לחודשיים להתאוורר.
אני מטייל באיזה מגה-קניון מטורף, ומי מציץ אליי מחלון הראווה?
נכון, האהבה המוחמצת שלי.
התשוקה הלא ממומשת שלי.
הנעליים שלי.
מעליהן מתנוסס שלט שאומר: "זוגות אחרונים - 70% הנחה".
נכנסתי בהתרגשות לחנות, לבדוק האם נשארה המידה שלי.
נשארה!יצאנו מהחנות, מאוהבים, שמחים וטובי לב, הנעליים ואני,
ומאז דרכינו לא נפרדו.
חרשנו יחד את כל המזרח, עברנו ממדינה למדינה,
נחתנו בארץ והמשכנו בקשר מחייב.והמסקנה?
מה שצריך לקרות - קורה בסוף.
אהבה שנועדה להתממש - תתממש.
גם אם בקצה השני של העולם.
ליקום יש דרך משלו להפגיש אותנו עם החלומות שלנו.
עם האהבות שלנו.
עם הנעליים שלנו.
לפעמים פשוט צריך לשחרר ולחכות בסבלנות. -
תעשה היום משהו אחד קטן וטוב
תעזור לזקנה לחצות את הרחוב
תגיד "בבקשה" ו"תודה" ו"סליחה"
תחזור עם זר פרחים בהפתעה לאשתךתשאיר צלוחית עם מים לחתול של השכונה
תחייך למלצר בקפה שבפינה
תתאפק שלא לצפור כשמתחלף שוב הרמזור
תן לזאת שאחריך לעקוף אותך בתורתתלה את הציור של הילד על הקיר
תגיד "שלום" במעלית לשכן שאתה לא מכיר
תיתן כמה שקלים לקבצן שבחלון
תפתח בשקט את התיק לשומר של הקניוןתקום באוטובוס לאישה עם התינוק
כשהנהג זורק בדיחה, תשתדל טיפה לצחוק
תנסה להיות איש טוב כי אין לנו ברירה
גם אם זה קשה, גם אם חם נוראתפיץ טיפה של אור היכן שעוד חשוך
לפעמים קורים ניסים במקום הכי נמוך
והימים ימי בצורת, ימי דמע עצובים
אנחנו צריכים אותך איתנו, בצד של הטובים. -
51 שנה.
51 שנה יעקב וברכה היו יחד.
לפני שלושה שבועות יעקב נפטר.
גילו לו את המחלה הארורה, ולא היה צריך להרבות במילים כדי להבין שאין תרופה, ואין מזור, ואין תקווה.
חיברו אותו לבלון חמצן, והוא, כיאה לאריה הגאה שתמיד היה, לא הסכים לצאת מהבית.
לא הסכים שיראו אותו בחולשתו.אז במשך שלושה חודשים ברכה נסגרה איתו בבית וטיפלה בו.
במשך שלושה חודשים היא ראתה את הגבר החזק, העצמאי והמחוספס שלה נכנע, בכל פעם קצת, לציפורניים הארוכות וחסרות הרחמים של המחלה,
וחוזר להיות תינוק חסר-ישע,
שצריך שיטפלו בו,
שצריך שינקו אותו,
שצריך שיאהבו אותו.
במשך שלושה חודשים היא קילחה אותו, והאכילה אותו, וליטפה אותו בלילה,
כשפעמוני החרדה צילצלו במלוא עוצמתם בלבו ובנפשו.
רק ככה הוא היה נרדם.אז אחרי 51 שנה שבהן נפערו ביניהם תהומות ומרחק וזרות,
הם פתאום התחילו לדבר.
חול הזמן שנשר מבין אצבעותיהם לא השאיר להם ברירה,
אלא לנקות את השולחן ולהיפרד בלב מרוקן.הם דיברו על איך הכול התחיל.
על איך הכול המשיך.
על איך הכול השתנה והתעקם להם בין הידיים.
על הימים היפים והימים הקשים, על כל הפעמים שחשבו לקום וללכת,
ועל כל הפעמים שהבינו שיש להם בשביל מה להישאר.
מסתבר שכשכתוביות הסיום עולות - הלב מתרכך, נכנע וסולח.הם הגיפו את התריסים בביתם ורקדו בסלון כמו פעם, בדממה.
הם נזכרו בשטויות שלהם,
ודיברו בשפה המיוחדת שלהם,
ופרקו מלבם ומגבם את משא הבדידות הכבד שסחבו במשך כל כך הרבה שנים.
ובעיקר הם אהבו.
אהבו כמו שלא אהבו מעולם.51 שנה התנקזו לשלושה חודשים.
שלושה חודשים בהם גילו שהאהבה תמיד היתה שם,
מכוסה ביריעות כבדות של הרגל ואשמה.
הם גילו שהיא בדיוק אותה ברכה, והוא בדיוק אותו יעקב.
הם גילו שכל מה שהוא ביקש בעולם זה לאהוב אותה,
וכל מה שהיא ביקשה בעולם זה להיות נאהבת.
הם גילו שהזמן שחרת בפניהם זיכרונות דמויי סדקים, לא הקהה את אהבתם,
ושממש כמו פעם - הם פשוט לא יכולים זה בלי זו.בימים האחרונים יעקב שכב במיטה, וברכה ליטפה את ראשו,
הרגיעה אותו ושרה לו שירי ערש.
איזו תמונה מצחיקה,
שני אנשים מבוגרים - אחת עם שיער אדום קוצני ואחד עם שיער שיבה ועיניים עצובות,
סגורים באיזו דירה, שכובים מחובקים במיטה ומחכים שמלאך המוות ידפוק על הדלת.
אלוהים, כמה כוח צריך כשהאיש שצעד איתך במסע החיים נגמר מולך לאיטו.ואז הוא הלך.
ואין לי דרך בכלל להתחיל להבין את גודל הכאב,
ואת משקל העצב,
ואת עוצמת האובדן.
51 שנה, ועכשיו ברכה לבד.
ישבנו בסלון ביתה כשבאתי לנחם אותה. היא הוציאה לי בורקסים וסיפרה את כל הסיפור במילותיה המושחזות, ובעיני הלביאה החזקות שלה.
ואני, כל מה שעשיתי זה לנסות להיזכר באיזה מערכון מצחיק של גורי אלפי שתמיד קורע אותי,
כי ידעתי שאם לשנייה אחת אתמסר לסיפור שלה ואצלול לריקוד האחרון שלה ושל יעקב, אתפרק מולה כמו ילד קטן.כשנפרדתי ממנה לשלום, חשבתי לעצמי כמה כוח יש לאהבה.
לכמה תעצומות נפש, הקרבה ונתינה אינסופית אנחנו נדרשים כשאנחנו אוהבים מישהו באמת.
ועד כמה זה נדיר להיתקל היום בסיפורי אהבה כאלה -
ששרדו,
שניצחו,
שעברו את כל תלאות החיים..סיפורי אהבה כאלה, כמו של ברכה ויעקב
-
כשהלילה כבר נגמר
אני נפרד מהשמיכה
ומטפס על איזה הר
לראות את הזריחהואחר כך, בין ערביים
מזיל איזו דמעה
מחזיק חזק ידיים
על הים מול השקיעהאבל בצהריים
כשהשמש סתם תלויה לה בשמיים
אני בכלל לא מסתכל
לא מעיף מבט חטוף
לא עוצר להתפעלכי ככה אנשים
מכורים לקצוות
מונעים ומתרגשים
מהמראות ונחיתותוהרי זה לא פשוט
לעמוד בנקודה -
בין השפל לגאות
בין עלייה לירידה
לחיות קצת במרווח
בין האור לבין הפצע
וללמוד להיות שייך
גם ליופי שבאמצע. -
אם תצמיד את אוזנך לקונכייה
תוכל לשמוע בה את כל מה שהיה
מתרומם מן המצולות
וקם שוב לתחייה -את הרוח על המים
ושחפים חגים מעל
ואת נצח השמיים
והקצף של כל גלאת המלח הצורב
בשוליו של כל כאב
אונייה שמתרחקת
והשמש החמה
את זיכרון הים ההוא,
שהיא נושאת תמיד עמהואם תצמיד את אוזנך ללבו של אדם
תוכל להעיר בו את כל מה שנרדם -
את ריח ביתו
ואת נוף ילדותו
את תרמיל געגועיו
שהוא סוחב תמיד איתוצל של חלום
ושק טעויות
ואת מי שהיה
או שהיה יכול להיותוכמו הקונכייה שנפלטה מן הים
ונושאת את מה שהאיר, שהכאיב
כל מה שנדרש כדי להכיר אדם
זה להצמיד את האוזן
ופשוט להקשיב. -
הבנאדם הזה.
זה שפגשת באמצע החיים,
אבל איכשהו אתה מרגיש שגדלתם יחד מגיל שלוש.
זה שהופך להיות המשפחה שלך.
משפחה כזאת שבוחרים.
זה שאם מישהו פעם יסתכל מהצד על השטויות שאתם עושים יחד,
הוא בטח יאשפז אתכם בבית משוגעים.הבנאדם הזה.
זה שלא פוחד להסתכל לך בעיניים ולהגיד את האמת, גם כשהיא מכאיבה.
שאם אתה מתקשר אליו בשתיים בלילה ואומר לו: "נתקעתי!"
הוא קופץ מהמיטה, מתניע את האוטו ובא לקחת אותך בלי שאלות.
אפילו מאילת.
זה שמחזיק לך את היד כשאתה עובר פרידה, ולא הולך לישון אפילו שכבר שלוש בלילה והוא מת מעייפות, כי הוא קולט שאתה מרגיש לבד.הבנאדם הזה.
זה שאתה כבר יודע שתעברו הכול יחד.
מערכות יחסים.
לילות שתויים.
טיולים ארוכים בחו"ל.
מוות של הורים.
זה שיתקשר אליך כשיש מבצע מטורף על גופיות ויגיד, "אני קונה גם לך שלוש".
שראה ויראה אותך ברגעים הכי נמוכים שלך - שיכור, רועד, מתייפח בבכי.הבנאדם הזה.
שיעמוד מהצד וייתן לך לעשות טעויות בלי להגיד אחר כך, "אמרתי לך!"
שיגן עליך בחירוף נפש וייכנס באמ-אמ-אמא של מי שיגיד עליך מילה רעה.
שיחשוב שאתה הכי מוכשר. הכי יפה. הכי מוצלח.
זה שברור לך שעוד שלושים שנה תשבו יחד, מקומטים ונרגנים,
ותיזכרו בימים הפרועים כשעוד הייתם יפים וטרפתם את העולם.הבנאדם הזה.
זה שתמיד תוכל להתרסק אצלו על הספה. שיחזיק לך את הראש כשאתה מקיא.
שיגרום לך להרגיש שמותר להגיד הכול.
גם את מה שלא אומרים בקול רם.
זה שיבין מתי אתה מאושר באמת, ומתי אתה לובש חיוך מזויף לתפארת.
שיקפוץ איתך משמחה כשתקבל חדשות טובות.
שירגיש שכל הצלחה שלך היא הצלחה שלו.הבנאדם הזה.
שיעבור איתך דרך. שתשתנו יחד. תתבגרו יחד. תתפכחו יחד.
שתגלו את החיים על רגעי הדבש והעוקץ.
זה שאתה יכול לדבר איתו במבט.
שיודע מה אתה עומד להגיד עוד לפני שהוצאת מילה.
זה שיבטל פגישה חשובה כי הוא מרגיש שאתה צריך אותו לידך.הבנאדם הזה.
שכשאמא שלך דואגת לך, היא תתקשר לשאול אותו, "מה קורה עם הבן שלי?"
זה שאתה סומך עליו שיתקשר להציל אותך מדייט נורא.
שתמצאו את עצמכם יושבים כל הלילה, מעשנים, מקשיבים למוזיקה ומדברים על החיים עד שהוא יגיד לך, "יוווו... איך נהיה חמש בבוקר?"הבנאדם הזה.
זה שפגשת באמצע החיים ושינה לך אותם.
שיש ביניכם הסכם לא כתוב, חוזה לחיים. שלא עוזבים. שלא נוטשים.
חוזה שחתומים עליו - אתם ואלוהי הנשארים.ולא משנה מי אתה,
ולא משנה כמה פרקי חיים תחיה,
יש לך מזל משמיים אם מצאת את הבנאדם הזה,
שמעבר לכל המילים והשתיקות,
שבתוך אוקיינוס אי-הוודאות של חיינו,
שבין כל השטויות והדברים שחולפים -
אתה יכול באמת ובתמים לקרוא לו חבר. -
אני איש של מילים.
לכן במשך שנים הקשבתי למילים של אחרים.
ייחסתי חשיבות לכל אחת ואחת מהן.
"במילים אנחנו מתפשטים", חשבתי לעצמי.
המילים חושפות, מספרות, חוצבות.
אוי, כמה תמים הייתי.
עם הזמן הבנתי שבמילים אנחנו אולי מתפשטים, אבל גם מתכסים.
הן יכולות להיות השחרור האולטימטיבי או האזיקים הנצחיים שלנו.כי כמה שלא נשתדל לדבר בכנות, מאחורי המילים שאנחנו מרשים לעצמנו לשגר לחלל האוויר, תמיד מסתתרות מילים נוספות -
מוצללות, כבדות וכהות, שאנחנו נוטים להשאיר באחורי הקלעים של חיינו.וככה, לאט-לאט, התחלתי להקשיב לכוונות ולא למילים.
הרי כשאמא שלי אומרת לי בטלפון:
"אני יודעת שאתה עסוק בחיים שלך, זה בסדר,"
היא מתכוונת, "לא התקשרת שבוע, אני דואגת לך, תמצא זמן לאמא שלך!"וכשהאקס שלי מסמס לי פתאום:
"יו, אני בדיוק בולס פיצה אננס... זוכר שאכלנו כזאת ברומא?"
הוא בעצם אומר, "אני מתגעגע אליך".וכשחבר טוב שולח לי פתאום בשתיים בלילה:
"מה קורה אחי? אולי תקפוץ?"
הוא מתכוון להגיד, "אני מרגיש לבד".וכשאני שואל את אחותי למה היא שקטה פתאום והיא עונה:
"סתם. כלום. אני עייפה.״
היא בעצם אומרת לי, "עובר עליי משהו, תחבק אותי בלי לשאול שאלות".וכשאני צורח שנייה לפני פרידה:
"זהו, זה נגמר! תעזוב. לך ואל תחזור!"
אני מתכוון להגיד, "בבקשה תישאר. בבקשה תילחם עליי. תילחם עלינו".אני איש של מילים.
אבל גיליתי את העולם שמעבר.
עולם בו צפות כל המילים האבודות שלא העזנו לומר.
שרצינו כל כך לצעוק ולא הצלחנו.
המילים של אמא שלנו,
ושל החברה שלנו,
של האקס שלנו,
ובעיקר - המילים שלנו שעוד תקועות לנו בגרון בתקווה שיום אחד יצאו החוצה כמו שהן,
ויגיעו לאוזניים הנכונות.ורק כשנקשיב לכוונה האמיתית שמאחורי המילים -
נצליח לראות את נשמתו של האדם שמולנו,
לראות אותו במערומיו,
לעומקו,
בדיוק כמו שהיינו רוצים שיראו אותנו. -
זאת לא חוכמה
להיות שם בשבילו רק כשהוא חלש
לתת לו את כל מה שנדרש
לשלוף אותו מתוך הבור
ולרגע להרגיש גיבורזאת לא חוכמה
ללטף לו את הראש, לאחות את הסדקים
להגיד, "יהיה בסדר, עוד נצא מחוזקים!"
להחזיק לו את היד בלילות הארוכים
לחצות את הנהר ולצאת בסוף צודקיםהרבה יותר קשה
להיות שם איתו
כשהוא בעוצמתו
כשהשמיים בהירים
והכוכבים לטובתולהישאר שם בלי מילים
כשהוא דוהר על השבילים
כשהוא חזק מול הגלים
ולא יכול לטבועכן, החוכמה היא להיות שם בשבילו
גם כשהוא למעלה, למעלה -
.גבוה -
לדעת איזה שיר הוא הכי אוהב
ושהוא חולם לטייל ביפן
ומה בדיוק-בדיוק הוא חושב
על הסרט ההוא, שראיתם מזמן
על מה הוא מבסוט
ועל מה מתחרט -
זה לא להכיר אדם באמת.לדעת שיש לו צלקת קטנה על הגב
ואיך להכין לו את החביתה
לשנן את היסטוריית לבו המורכב
ולזכור מה הוא מעדיף במיטה
ללמוד בו כל ריס
וכל שיר
וכל חטא -
זה לא להכיר אדם באמת.לזהות את הכתב שלו בפתק
ואת התנועות שלו ברחבה
ומתי בדיוק הוא פתח את העסק
ואיפה טייל אחרי הצבא
מתי הוא בטוח
ומתי מתלבט -
זה לא להכיר אדם באמת.כי ככה אנשים,
תמיד נושאים עמם סוד
ואת הפרטים היבשים
כל אחד יכול ללמודלהכיר באמת אדם
מעל לכל ספק
זה להבין מה הוא אומר,
גם כשהוא שותק. -
בהלוויה שלי, אני לא רוצה שתהיו עצובים
בלי נרות נשמה או פרחים עלובים
בלי הספד מרגש, באמת לא צריך
תבואו בכיף ותביאו סביח!בהלוויה שלי, אל תלבשו בגד שחור
אל תחרתו אותיות של "יזכור"
תארגנו איזה די-ג'יי וקצת אלכוהול
אם למות כמו כולם, אז למות בגדולבהלוויה שלי, אל תספרו עליי שום סיפורים -
"יפה, וחכם, ורגיש להורים!"
תביאו קפה ומשהו מתוק
תריצו קצת דאחקות, אני מבטיח לצחוקבהלוויה שלי, אל תפסיקו לשנייה לחייך
בלי ציטוטים מ"מה אברך"
או "הוא כל כך יחסר", במבט מיוסר
תחגגו את זה שתהיו פה מחרבהלוויה שלי, תנצלו את היום שניתן עד הסוף
תצאו לטיול, תרדו אל החוף
תתחבקו כמו דובים, תגידו שטויות
תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות. -
התחלתי לשחות.
שלוש פעמים בשבוע אני מגיע לבריכה עם בגד ים, מגבת ומשקפת -
וקופץ למים.
זה הזמן שלי עם עצמי. חצי שעה צלולה של מחשבות.אני מגיע בשעות הבוקר ומוריד באופן דרסטי את ממוצע הגילים שם.
בחיי שאני ככה קרוב למנוי פנסיונרים בקולנוע,
והקשישות קרועות עליי ברמה כזאת שכבר קיבלתי הזמנה לערב קלפים בבית של רוזה
(שלפי מה שחיה אומרת, אוהבת לעשות קונצים).
וזה בסדר, ככה כיף לי - רק אני והקשישים של תל-אביב.לפני כמה ימים הגעתי לבריכה, ועל הלוח המחיק התנוסס לו בטוש כחול מגדל מפואר של שמות.
הבנתי שיש לי לפחות חצי שעה של המתנה,
אז ניגשתי לכיסאות הפלסטיק וישבתי שם עם ריח הכלור באוויר,
מסתכל על דגי-האדם שמתפתלים מולי במסלולי הבריכה.לידי ישבה קשישה קטנטונת בבגד ים שלם עם פרחים סגולים, כובע ים ירוק ומשקפת ורודה של הלו קיטי.
כבר התאהבתי בה.
"אתה בתור?" היא שאלה אותי במבט זועף.
"כן, כתבתי את השם שלי על הלוח," עניתי לה.
"ואתה מתכוון לשים כובע ים או לשחות כמו פרזיט?" היא הישירה אליי מבט.
"מממ... לא יודע..." גימגמתי, ומרוב לחץ עין ימין שלי התחילה לקפוץ."יפצ'וק, המסלול התפנה!"
צעקה לה קשישה בבגד ים טורקיז מקצה הבריכה.
"לא, לא, אני מחכה למסלול השלישי משמאל," צעקה לה יפצ'וק בחזרה.המשכנו לדבר.
הפנים הזועפות שלה התרככו לאט-לאט, ככל שהתקדמנו בשיחה.
כל כמה דקות ניגש אליה מישהו והודיע: "יפצ'וק, יש מסלול שהתפנה!״
והיא ממשיכה בשלה, "לא, לא, אני מחכה למסלול השלישי משמאל."היא סיפרה לי שהיא שוחה כבר עשרים שנה.
כל יום. חוץ מכמה פעמים שלא הרגישה טוב, וביום שהבת שלה התחתנה לפני איזה חמש-עשרה שנה.
היא סיפרה לי על תל-אביב של פעם. ועל עצמה של פעם.
"הייתי מסובבת את הראש של כל הגברים בדיזנגוף," היא לבשה חיוך ממזרי.
"נו, עכשיו את מסובבת את הראש של כל הגברים בבריכה!" צחקתי איתה.
היא המשיכה לדבר וסיפרה לי על בעלה צבי שנפטר לפני שבע שנים.
היא בחורה קשוחה, יפצ'וק, אבל בקלות ראו שהיא מתגעגעת אליו."הוא היה משגע אותי!" היא הניפה את יד ימין, והגבות שלה התכווצו.
"ואני, אני הייתי משוגעת עליו..."
הם היו שוחים יחד. כל יום.
שמש, גשם, חג, מלחמה, דלקת פרקים - הם בבריכה.
"הוא כל פעם היה שוכח בבית משהו אחר. פעם את המשקפת, פעם את המגבת, מזל שאת הראש הוא לא שכח..."
היא נזכרה בקול דק של געגוע.
"ואיך הוא היה שוחה... כמו דג במים!" אמרה לי במבט גאה.
ושוב צעקה מקצה הבריכה: "יפצ'וק, התפנה מסלול, את באה?"
"לא, גדעון, אל תבלבל את השכל, אתה יודע שאני שוחה רק בשלישי משמאל!"
היא צעקה לעברו בעצבים.סיפרתי לה שאני כותב שירים.
"איזה מין מקצוע שטותי זה?" היא הטיפה לי.
"יפה, זה מקצוע שמאפשר לי לשחות בעשר בבוקר במקום להיות תקוע במשרד" עניתי והיא צחקה.
"אתה ממזר!" היא נופפה לי באצבע.
"למה את לא תופסת מסלול, יפצ'וק?" שאלתי אותה.
ראיתי שהיא שמחה שכבר העזתי לקרוא לה יפצ'וק, ולא סתם יפה.
"אני אוהבת את המסלול השלישי משמאל. הוא פשוט הכי נוח,"
היא הסבירה בחוסר סבלנות.
"הו, הנה, המסלול שלי התפנה," היא זינקה מהכיסא, סידרה את בגד הים והחלה לצעוד לעבר המסלול.המשכתי לחכות על הכיסא שסופסוף יגיע תורי.
קשיש נחמד בבגד ים קטן מדי ניגש אליי ושאל: "איפה יפצ'וק?"
"היא בדיוק הולכת לשחות," הצבעתי לכיוון המסלול השלישי משמאל.
"אה, התפנה המסלול שלה..." הוא הינהן ומילמל מתחת לשפם -
"היא עקשנית, לא מוותרת עליו."
"למה? מה יש לה עם המסלול הזה?" שאלתי אותו בתמיהה.
"עזוב, סיפור ארוך. זה היה המסלול הקבוע של צבי, בעלה שנפטר. הם שחו פה עשרים שנה יחד."ואז הבנתי הכול.
הסתכלתי עליה מתרחקת, עם שק דמיוני של זיכרונות על גבה.
כפופה ומקומטת, עם המשקפת הורודה של הלו קיטי, כמו ילדה נלהבת בת ארבע שעדיין לא ראתה כלום.
וידעתי שרק ככה היא זוכרת את בעלה.
רק ככה היא מרגישה קרובה אליו.
רק ככה היא פורקת את הגעגוע, ולרגע מדמיינת שהוא עדיין חי, בשקט הזה הבהיר, שמתחת למים.
והלב שלי נשבר למחשבה על האישה הבודדה והאמיצה הזאת,
שלא מוותרת על הזיכרון של בעלה ושמחיה אותו, בשר ונשמה, כל יום בבריכה, עם ריח של כלור וכיסאות פלסטיק, במסלול השלישי משמאל.כשסיימתי לשחות ראיתי אותה הולכת לכיוון היציאה וצעקתי לה: "יפצ'וק!!!"
היא הסתובבה אליי במבט שואל.
"נתראה מחר, אני אשמור לך את המסלול השלישי משמאל!" -
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שנתקעת להם פטרוזיליה בשיניים באמצע הדייט.
אלה שמפלחים זית בסּופר בלי שאף אחד רואה.
שחוזרים שיכורים ממסיבה ואוכלים פסטה קרה כמו בהמות ישר מהקופסא.אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שקמים עם ריח נורא בפה, ג'יפה בעיניים וסימנים של פיקֶה על הפרצוף.
אלה שסוחבים משקל עודף אחרי החגים. ולפני החגים. ובזמן החגים.
שמחטטים בפייסבוק של האקס שלהם באישון לילה.אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שלא יכולים ללבוש חולצה לבנה לארוחת ערב בלי שיתיז עליה רוטב.
אלה שקשה להם לעשות אהבה באור.
שקשה להם להוריד חולצה בים.
שמכניסים את הבטן.
אלה שרואים את ההורים שלהם מזדקנים ונקרע להם הלב.אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שמעלים תמונה בפייסבוק ומחכים ללייקים.
אלה שיורקים כשהם מדברים בהתלהבות.
אלה ששוכבים בלילה במיטה ומתכננים מילה במילה מה היו אומרים לזה שפגע בהם, ואיך היו "מראים לו מה זה".אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שלובשים חולצה אפורה עם עיגולי זיעה בבית השחי באוגוסט ישראלי.
אלה שמסתובבים שנים עם לב שבור. עם פחד להיפגע.
עם חלום תמים ומטומטם להתאהב שוב כמו ילדים.
אלה שנרדמים על שמשת האוטובוס בפה פתוח ובראש שמוט.אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שאומרים "הסְדר מדיני" אבל לא ממש מבינים מה זה אומר.
אלה שצומחות להם שערות במקומות מוזרים.
אלה שדוחסים את כל הבלגן לארון כשמישהו חשוב מגיע אליהם הביתה.אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שמגמגמים כמו אידיוטים כשהם מדברים עם מישהו שמוצא חן בעיניהם.
אלה שמסננים את הבנק כשהוא מתקשר להודיע להם על מינוס.
אלה שאומרים "אין פרטנר לשלום", אבל לא בטוחים במאה אחוז שזה נכון.אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שמתקיפים כשהם מרגישים חוסר ביטחון.
אלה שנמצאים בזוגיות ארוכה ולא עשו סקס כבר חודשיים כי "שנינו מאוד עסוקים בילדים ובקריירה".
אלה שמסתבכים עם הוראות ההרכבה של איקאה.כן, אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שמנפחים את קורות החיים שלהם.
אלה שמחליקים באמצע הקניון מול כולם.
שגם אחרי עשרים שנה עדיין מרגישים קטנים ליד מלכת הכיתה.
שמסמסים לאקסית כשהם שיכורים.
אלה שחושבים לפעמים שהחיים האלה גדולים עליהם.אנחנו האנשים האמיתיים.
לא גזרו אותנו מקטלוג.
אנחנו אנושיים.
\אנחנו מרגישים.
אנחנו צוחקים, בוכים, מפליצים.
וכמה קשה לנו להשלים עם זה שאנחנו בסך הכול בני אדם, וללמוד לחבק את השטויות שלנו, את השריטות, את הטעויות.וזה חלק מהיופי של המסע הזה שאנחנו עוברים - לא תמיד הוא מושלם.
לא תמיד הוא נוצץ. לפעמים הוא קשה. מורכב. נמוך. לא פוטוגני.
לפעמים אין בו שום אבק כוכבים או תהילה.
אבל הוא שלנו,
והוא אמיתי -
וזה שווה הכול. -
אנחנו לא מדברים בטלפון כל יום
או יושבים לקפה פעם בשבוע
בשגרה הצפופה שלי - אין לך מקום
ובחיים העסוקים שלך - אני לא שחקן קבועאני לא מעודכן בכמה כבר רזית
או איפה היית בחופשה האחרונה
ואם את שותה עם סוכר או סוכרזית
ומה הוא קנה לך אתמול במתנהואת, את לא יודעת מה אכלתי אתמול
ועם איזה לפטופ אני מסתובב
כי מה שיש בינינו - זה קצת יותר גדול
חוט שקוף נצחי, שמחבר מלב אל לבוזה תמיד מדהים אותי מחדש
שאני לא נפגש
איתך
המון
כנראה לאהבה שלנו אין שעון
כי גם אם אראה אותך אחרי מיליון שנה,
איכשהו נמשיך -
.כאילו כלום לא השתנה -
איבדנו קשר לפני כמה שנים
הסירות שלנו הפליגו בנתיבים כל כך שונים
ואיכשהו נכנענו למרחק ולניתוק
אני אפילו לא זוכר מה קרה שם בדיוקאולי שטויות של אגו שניהל אותנו
אז עד היום עוד לא החזרנו את הזמן המבוזבז
וכשמשהו טוב קורה אני לרגע מתבלבל
ומחייג את המספר שלך, כמעט מתוך הרגללפעמים השיר שלנו מתנגן בי ומזכיר
איך הכרת אותי אז, כמו שאף אחד לא הכיר
ומי היה חושב אחרי כל מה שעברנו
שהחיים בסוף יצליחו לקרוע גם אותנואבל חשוב לי שתדע, גם אם עבר הזמן -
ברגעים החשובים שלך, אני עדיין כאן
ואם יום אחד תרגיש שהכול נהיה כבד
תרמוז לי שאגיע, וביחד נפחדכי יש אנשים שהם כמו קעקוע
נשארים איתך מעבר למוכר ולידוע
ואם הם יצטרכו שתחזור ותתקרב
.אתה תעזוב הכול, בלי לשאול - ותתייצב -
כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנצח.
מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.
כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.
ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.
וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן, ככה הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.
שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.זה לא עושה אותם פחות חשובים, פחות משמעותיים.
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -
האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.
במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי מלא אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.
שנכשלנו.
שלא שמרנו עליהם מספיק.
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק -
הם היו בשבילנו הנצח. - Visa fler
